לחץ של בוקר. לילד לא בא ללכת לבי״ס. בוקר סטנדרטי.. הוא יושב לנעול נעליים ומתלונן שמגרד לו בכפות הידיים. זה הופך אותו למאד לחוץ ועצבני.
אני מציעה לו לנשום לידיים והוא עצבני מדי בשביל זה. לא מצליח להיות קשוב לעצה שלי.
אני מתיישבת על הרצפה לידו ומתחילה לנשום אוג׳אי. נשימה עם המייה. לכפות הידיים שלי, לכפות הידיים שלו. אם מטים אוזן ומקשיבים היטב, שומעים אותי נושמת.
תוך 2-3 נשימות הקולות העצבניים שהשמיע קודם שקטו. היה לו קשה יותר לוותר על הגירוד אבל גם זה נרגע אחרי כמה דקות של נשימה. והוא נעל וקם בשקט לצאת לבי״ס.
נויירוני המראה עבדו, הוא חזר לנשימה רגועה בזכות הנשימה שלי ונרגע.
בערב אחר ישבנו להכין שיעורים. לא קל להושיב אותו, שלא לדבר על להכין את השיעורים.. לכל פעולת חשבון יש איזה בדיחה מקדימה או משיכת זמן אחרת.. אני נושמת אוג׳אי, מחזירה את עצמ...

בוקר מאתגר. הוא לא רוצה ללכת לבי״ס. כבר מאוחר.

מוצאת עצמי שוב ושוב מנסה, לא עובד, מתחילה להרגיש את הכעס עולה, מתבוננת בזה קורה, מזכירה לעצמי לעצור ולנשום, עוצרת ונושמת, חושבת איך לגשת מחדש לעניין, מנסה שוב, לא עובד, הכעס עולה, מתבוננת, נזכרת, עוצרת... וחוזר חלילה... עד שיצא. ברגוע. בטוב. בחיבוק פרידה נעים.

נופלת על הספה. מהימים המאתגרים של החודש. נותנת לרגש להתבטא:

קשה לי. נמאס לי! שוב חזרנו לבקרים הקשים האלה. למה אין מסגרת שהוא יוכל ללכת אליה בשמחה בבוקר? למה צריך את הבי״ס הזה? למה הוא לא יכול לקבל את המציאות כמו שהיא יותר בקלות? שיזרום כבר וזהו! כמה אפשר ככה?! כמה שנים זה עוד יקח?! בלה.. בלה.. בלה.. והכל שחור.. פתאום עוד דברים נהיו שחורים.. המציאות בשחור..

ויחד עם השחור הזה יש קול נוסף חזק שאומר:

כל הכבוד לך על הבוקר הזה! כל הכבוד לך שזכרת ל...

״מתי אתה רוצה להיות מחר בבי״ס?״, אני שואלת אותו אתמול.

״בשמונה״, הוא עונה.

״בשמונה זה טוב לך? לא רוצה להגיע קצת קודם ביום הראשון לפגוש את החברים?״, אני בודקת.

״לא, יש מספיק הפסקות לחברים״, עונה.

״ומתי אתה צריך לצאת בשביל להיות ב 8?״, אני שואלת עוד.

״ב 7:50״, הוא עונה וחושב, ״אוציא את האופניים מהמחסן ב 7:40״.

״כמה זמן יקח לך להתארגן? חצי שעה?״, אני ממשיכה.

הוא מתכנן מה הוא צריך לעשות ועונה: ״כן, חצי שעה זה בסדר״.

״אז אתה צריך לקום מהמיטה ב 7:10. השעון יצלצל ב 6:30 (לבקשתו), ואתה יכול להמרח עד 7:10״, אני מתזמנת.

הוא כבר לא מגיב, עבר לנושא אחר.

אני בחששות מהבוקר הראשון בשנת הלימודים החדשה... אבל מרפה.

פתאום: ״אמא, את יודעת שאני אוהב אותך?״, הוא אומר.

אני נמסה...

בבוקר קם לפני שבע, התלבש, בא למיטה שלי, נמרח קצת, חיבקתי בלי לומר כלום שקשור להתארגנות. אחרי...

ההנחיות שנותנים בטיפול במיניות בנושא גבולות הן לבדוק את ארבעת המרכזים - ראש, לב, בטן וה-׳בא לי׳ (אברי המין). מספיק שאחד מהם בספק מומלץ לוותר..

כשאני בודקת, לראש תמיד יש מה להגיד.

אבל ההפתעה הגדולה היתה כשבדקתי והראש אמר: תניחי לי, אני מרפה, אני סומך על הגוף שידע מה טוב לו. והתחושה בראש ובקרקפת היתה של הרפיה ממש. חוויה מדהימה של חופש, שקט, ביטחון, אוטונומיה שמופנמת בתוך הגוף.

(בתמונה יצירה שלי)

הזמינו אותי לפגישת מחזור של ביה״ס היסודי. שם הייתי מהילדים ה״לא מקובלים״. הייתי שקטה וביישנית, מופנמת מאד. בקושי היו לי חברות. שנים כעסתי על השנים האלה שעברתי שם, על הילדות שלמדתי איתן. אלו שנים שזכורות לי מאד לא לטובה. אבל כשהתחלתי את הדרך ההתפתחותית שלי, הבנתי שיש מצב שהילדות שם לא באמת היו ״אשמות״ במצב שלי. אני זאת שהייתי מופנמת מדי, אני זאת שבעיקר אצלי בראש הייתי ״לא מקובלת״, לא רצויה, לא אהובה. אצלי בראש הייתי לא מספיק טובה בשבילן, לא מספיק חברותית, לא מספיק אופנתית, לא מספיק מגניבה... יש מצב שאם הייתי מתנהגת יותר בפתיחות, יותר בחופש עם עצמי מולם, אולי מתקשרת את מה שהרגשתי, הייתי במצב חברתי אחר לגמרי והיו מקבלים אותי. 

אז התלבטות גדולה אם ללכת, מצד אחד אני מאד מאד שונה היום. השינוי שחל בי בשנים האחרונות הוא כמעט 180 מעלות לעומת מה שהי...

אתמול בערב החלטתי ללכת לתרגל יוגה על חוף הים. מורה שאני לא מכירה ( Edith Corran Zadikov המקסימה!) פרסמה שיעור. הבן שלי רצה להצטרף. כשהגענו הוא ישב בנחת על החול כמה מטרים ממני, אכל את הלחמנייה שהכנו ביחד, התפלש בחול, חפר, קבר את הרגליים בחול וכיסה... היה פשוט עונג לראות אותו בכזה רוגע וכיף בכל פעם שסובבתי את הראש להסתכל. מהצד השני היתה מולי שקיעה מהממת ביופיה שהיה לי קשה לנתק ממנה את העיניים. 

כשהסתיים השיעור רצנו שנינו למים לרחצה לילית. אח״כ חפרנו בבוץ שעל קו המים. 

בסוף מצאנו תוש לשטוף את הגוף. נהנינו מהמקלחת הקרירה. החלפנו לבגדים יבשים. הכל בנחת ובכיף. 

היה פשוט ערב קסום. ערב שגרם לי להזכר בשנים הראשונות עם הילד הזה. בקושי הגדול שחוויתי איתו. בחוסר האונים העצום שחוויתי מולו. ערב שהזכיר לי איזה מזל שיש לי ילד כזה, שהביא אותי להתחי...

שבת. אתגרי הוצאת הילדים מהמסך. אתגרים שנפרשים ונמרחים על פני כל השבוע, עכשיו בחופש הגדול. את הבן הצלחנו לשכנע לבוא, את הבת לא. אחרי המון המון מילים והמון עבודה להיות במקום מכיל ומקבל ומבין, אנחנו ליד האוטו, מנסים להכניס את האופניים. הבן שהשתכנע לבוא עצוב שאחותו בחרה שלא. קשה לו. והוא מתעקש על הדרך שבה האופניים יכנסו לרכב. אני עושה עוד מאמץ אחד עם האופניים, אפילו אי אפשר לומר שעשיתי תנועה לא נכונה. את כל התנועות הכי הזויות הגוף שלי רגיל לעשות כבר ביוגה. אבל השריר בצלעות מאחור נתפס.. אני מרגישה שמשהו מאד לא טוב קרה לי עכשיו. אני מנסה עוד מתיחה, אולי ישתחרר. אבל לא. מתקשה לנשום. בטח לא להמשיך לבדוק מה הוא רוצה עם האופניים ולהזיז. עזבתי הכל והלכתי לשבת במושב הקדמי. הם מדברים, מנסים לפתור את העניין. אני רוצה להתערב, לעזור, אבל מבינה שלא יכולה...

כיתה ו׳ אולי ז׳, לקחו אותנו לפארק מים. אני עולה למגלשות המפחידות, יורדת מרוגשת והולכת לעלות שוב. המורה פוגשת אותי בדרך, שואלת לשלומי ואז קוראת לי ״פוקר-פייס״. במהלך עוד שנים אח״כ קראו לי ״אדישה״.

רק לאחרונה אני מבינה את המשמעות - סוג של חסימה/נתק בגרון, שלא מאפשרת למה שקורה בעולם הרגשי שלי להראות ולהישמע בעולם. וכשלא מראים ולא משמיעים את מה שקורה בפנים החוצה, חלק גדול מהיכולת להרגיש נחסמת. 

אז חשבתי שאני מרגישה אבל לא הבנתי כמה מזה חסום.

ועוד תובנה - הפוקר פייס מעיד על פחד. פחד להראות מה אני מרגישה באמת, כי אם אראה אולי ידחו אותי, ינטשו אותי, לא יאהבו אותי. אבל כשאני עם הפוקר פייס אני כן מראה משהו החוצה. ומה שאני מראה הוא מנותק ממה שאני מרגישה. וכשאין התאמה בין הבפנים לבחוץ, יש הרבה יותר סיכוי לקבל דחיה!

אז המסקנה היא פשוט להיות אני ולבטא את...

העוצמה שבהתמסרות. התמסרות לרגע. למה שקורה עכשיו. לפעמים בלי לעשות כלום. ונהיה משהו טוב. ממש טוב. ואז יש רצון להאחז. להחזיק ממש חזק שזה לא יברח. וכשמחזיקים זה הולך. אז שוב להתמסר. כי להחזיק אי אפשר. רק לשחרר ולתת לזה להיות. בכל רגע.

יש דברים שעם כל האומץ והרצון, פשוט אי אפשר לדחוק בהם. 
אפשר רק להביע כוונה, לנוע לאט לאט בצעדים קטנים ולא לשכוח לעצור מדי פעם, להכניס קצת חמלה ולהסתכל אחורה כדי לראות שהתקדמנו

Please reload

מאמרים