שנתיים וחצי היתה לנו כלבה

מתוקה, מקסימה, אוהבת ואהובה

רק מה..

אני לא רציתי אחריות על כלבה

הילדה רצתה

כמובן התחייבה

וכמובן שלא עמדה בהתחייבותה. 

יכולתי להיות קורבן הנסיבות והטעות,

לצאת איתה לטייל במירמור,

אך בחרתי שלא.

במשך שנתיים וחצי ניסיתי הכל -

שיחות, טבלאות, בקשות, דרישות...

ולא רק את הילדים ניסיתי להביא ללקיחת אחריות -

גם את עצמי!

עבדתי על עצמי בנסיון לקבל את המטלה באהבה, לצאת איתה בכיף,

להנות מהטיולים,

לראות את היתרונות שיש בהם.

וראיתי - התרעננות וחימום בוקר,

איוורור בערב בחוץ, 

הסתלבטות נינוחה בגינת הכלבים,

שקיעות של אחה"צ...

ובכל זאת, התוספת הרגשית של הכלבה לחיי לא הצדיקה את ההשקעה הגדולה, ושוב ושוב חזרתי להרגיש שלא מתאים לי בשלב זה בחיי לקחת אחריות על הכלבה והגעתי למסקנה שגם ילדיי לא בשלים לכך כרגע. אז לקחתי אחריות על החיים שלי ושל המשפחה שלי ומצאתי...

היינו בגארדה-לנד. עלינו על מתקנים, לא על הכי מפחידים, על משהו הרפתקני באמצע. 

במספר מתקנים, הבן שלי פחד בתור. חוסר הוודאות של מה שהולך להיות במתקן הטריף אותו. כבר אמר בעצמו: אני פוחד מהעתיד. ואני מזכירה לו להיות כאן ועכשיו. והיו תורים ארוכיםםם... לפחות 40 דק׳ בכל מתקן. מתוך הפחד הוא התחיל להשתעל. לא היה לו אוויר. באמצע התור ביקש לצאת מהתור ולא לעלות על המתקן. היה מייאש מבחינתי.. כבר הגענו עד כאן ולצאת?! אבל היה לי ברור - האוטונומיה שלו, הידיעה הברורה שהוא בשליטה ובבחירה על עצמו, זה הדבר החשוב ביותר, שיתן לו את הכי הרבה ביטחון בהמשך. גם אם הפעם לא יעלה על המתקן. שוב ושוב הזכרתי לעצמי וגם לו, כמה אני אוהבת אותו. גם כשהוא פוחד וכועס וגם אחרי שהוציא אותנו מהתור ולא רוצה לעלות למתקן. לפחות 3 פעמים ב-3 מתקנים שונים, יצאנו שנינו מהתור באמצע וישבנ...

חזרנו מחופשה משפחתית של שבוע באיטליה. חברה שאלה אותי איך אני מסכמת את החופשה. חשבתי על זה כמה רגעים וסיכמתי: היה מדהים! קלטתי שכמעט ולא כעסתי/נפגעתי למעט פעם אחת בכל השבוע הזה. 

רוב הזמן התמקדתי בלהיות. כאן ועכשיו. במראות המהממים, בנופים המטריפים, במים הצלולים, בברווזים ובדגים, בשמש ובגשם, במה שהילדים אומרים ובמה שהם רוצים, במה שאני רוצה, באפשרות שלי לקבל את הרצונות שלהם או לעזור להם לקבל את שלי. בנשימה שלי, בתחושות הגוף, בחום ובקור, ברעב ובשובע. 

במידה ומה שקורה עכשיו התנגש עם הרצון שלי וראיתי שאם אנסה לשנות אגרום ליותר סבל לי ולכולם, פשוט קיבלתי, מתוך ידיעה שלכל דבר סיבה טובה ונכונה, גם אם אני לא רואה אותה באותו רגע. זה עזר לי לקבל. 

גם בפעם האחת שנוצר ויכוח וכעס, איפשרתי לרגש להיות, לכאב לגאות, לדמעות לעלות ולפגיעות להיות. גם אז ידעתי שיש...

היום שוב, נסיונות נואשים להקים את הילד לבי״ס בבוקר. והוא לא מראה שום סימן שזה הולך לקרות בקרוב...

אז שוב עצרתי, נשמתי, הרגשתי את מה שקורה בי עכשיו. הדבר הנוכח ביותר היה חוסר האונים שלי! ידעתי שאם אתעקש מספיק הוא יקום, אבל באיזו שעה זה יהיה? שוב אחרי שכבר יתחילו ללמוד??

המחשבה הראשונה שעלתה לי כפתרון היתה לאיים בעונש. והמחשבה השניה היתה - שאני ממש לא אוהבת עונשים. יש כמה סיבות לכך:

1. הם התבררו כלא יעילים. אצלינו לפחות. 

2. הם יוצרים ריחוק ופוגעים במערכת היחסים שלי עם הילדים. 

3. באופן עקרוני אני מתנגדת ליצירת תנועה מתוך פחד. אני מאמינה שזו תנועה שאינה מיטיבה. 

ושוב עלה חוסר האונים.

אז ניגשתי אליו ואמרתי לו שאני ממש בחוסר אונים. אין לי מושג איך להקים אותו מהמיטה. אולי הוא יכול לעזור? התשובה לא היתה פרודוקטיבית - אני עייף.. אז המשכתי לשתף ואמרתי ש...

השבוע, בעודי מעבירה בשיעורי היוגה את הנושא 'עצירה ונוכחות', חוויתי אתגרים לא מעטים להקים את בני לביה"ס בבוקר. באחד הבקרים, כאשר הוא סירב לקום, אני הייתי צריכה לצאת ב 8:15 לסדנה רחוקה. בשעה 8 הייתי מאורגנת ליציאה והוא עדיין במיטה. כמה פעמים לפני כן הודעתי לו שאני יוצאת היום והוא יישאר לבד בלי מסכים כל היום. זה לא הפריע לו. כבר עשיתי את כל הפעולות שאני עושה תמיד ליציאה מהבית והוא לא זז.

היו כמה פעמים בהם עצרתי ונשמתי. היה גם את הקול שאומר לי: מה נסגר איתך עם הנשימה המטופשת הזאת?? מה זה עוזר?? הוא לא קם ואת לא מצליחה להקים אותו!

קצת אחרי שמונה כשממש עמדתי לצאת, עצרתי שוב. הרגשתי את הדופק מתחיל לעבוד שעות נוספות ואת הלחץ עולה יחד עם הפחד. מה יהיה? הוא אף פעם לא נשאר לבד כל כך הרבה שעות? איך אשאיר אותו ואסע כל כך רחוק??

נשמתי שוב.

ואז, מתוך אותה נ...

הבת שלי סיפרה שהיתה אתמול אצל חברה וראתה איתה סדרה מפחידה. סיפרה בהתלהבות על הסדרה וכל הקטעים המפחידים שהיו שם. סיפרה שפחדה בלילה לפני שנרדמה. סרטים מפחידים עד היום אף פעם לא באו לה טוב. בדר״כ אני שותפה מלאה לפחד שלה בלילה, אבל למרבה הפלא אתמול לא. 

שאלתי אם החברה שלה גם פחדה והיא אמרה שלא. אמרה שהחברה אמרה לה: ״אני אוהבת את ההרגשה הזאת של הפחד״.

ואז היא סיפרה שלפני השינה היא אמרה לעצמה את מה שהחברה אמרה: ״אני אוהבת את הרגשת הפחד״ וכך נרגעה ונרדמה. 

אותי זה הדהים. כמה כוחות נפש יש לילדה הזאת! איזה יכולות ריפוי עצמי! היה לה קשה עם הפחד אז היא פשוט נתנה לו יד, אמרה לו שהיא אוהבת אותו והמשיכה בדרכה... מדהים!

היום הלכתי לבי״ס של הבן שלי כי הודיעו שהיום יום החיסון. הגעתי שעה קודם, צפיתי בו, הייתי איתו. 

כשסוף סוף התחילו לחסן הוא התכווץ בפינה מפחד. 

נתתי לו להרגיש שאני איתו, מבינה אותו ורואה את הפחד שלו. אבל זה לא מספיק... אז השתמשתי בפלאי הטכנולוגיה ונתתי לו לשחק בטלפון שלי. לשמחתי הוא ניצח שוב ושוב ואני אמרתי שהיום הוא מנצח ולכן הוא יעשה את החיסון בלי בעיה. 

ילדה אחת יצאה מחויכת ומרוצה. השניה נכנסה. 

נכנסנו. השארתי לו את הטלפון ביד וביקשתי שימשיך לשחק. האחות כבר הכינה את החיסון ואת היד שלו. רגע לפני, עברה לידו הילדה השניה שהתחסנה, בדיוק יצאה, והוא שאל: ״זה כואב?״ והיא ענתה: ״כן״. וזהו. לא היה סיכוי שיתחסן. ידעתי את זה. אין טעם לשכנע אותו.

מאחר וכבר ישבנו מוכנים, הוא עלי, האחיות רצו לעזור לי להחזיק אותו כדי לתקוע לו את המחט. זה היה החלק הכי הזוי בעי...

היום בצהרים התקשרו מבי״ס וביקשו שאבוא כי בני לא מקשיב למורה ולמנהל, נשאר בחצר ולא נכנס פנימה. 

במקרה הייתי ברכב ממש קרוב לבי״ס והגעתי תוך פחות מחמש דקות. לא מצאתי אותו בחוץ וגם לא בפנים. מסתבר שהוא נכנס לכיתה מיד אחרי שאמרו לו שמתקשרים אלי. 

זה כמובן היה משמח ויחד עם זה גם מפתיע מאד. גם כי העובדה שקוראים לי לא הרתיעה אותו לפני כן (מציינת שמזמן זה לא קרה) וגם כי מעולם לא כעסתי עליו כשקראו לי ואמרו שיש בעיה. תמיד אני קשובה, מבררת איתו מה קרה ואיך הוא הרגיש עם מה שקרה. מה הביא אותו לעשות/להתנהג כמו שהתנהג. מה היו הצרכים שלו בסיטואציה. עוזרת לו לבטא את עצמו מולי ואח״כ גם מול המורים. 

ובמילים אחרות, אני מנסה להגיד, שהוא לא נכנס לכיתה כי הוא פוחד ממני (אולי קצת מהחפירות... 😅). 

ואני תוהה ומבינה - זו הסמכות ההורית שכ״כ קיוויתי להגיע אליה. כזו שבאה...

הבוקר קמנו כולנו בכוונה לצאת מוקדם, הילדים לבי״ס ואנחנו לעניינינו. לכל אחד מהילדים היה עניין אחר - לאחד היתה בעיה איתנו, שהתבטאה בחיפוש אחר כפפות שלא נמצאו ולשניה בעיה אחרת עם הסיור שהיתה צריכה לצאת היום עם הכיתה. מיותר לציין שאף אחד לא יצא בזמן (דקות ספורות של איחור)... 

ואני מסתכלת עלי רגע מהצד, ותוהה מה בעצם קרה הבוקר? איך יתכן שכולנו אחרנו מעט אבל הילדים יצאו בשמחה וברוגע ליום שלהם?

איך יתכן שממצב שבו הייתי נכנסת ללחץ מטורף עם כל דקה שקירבה אותנו לשעה שמונה והייתי כועסת וצועקת ומנסה, עם כל חוסר האונים והתסכול והאכזבה מעצמי ומהם שאני יכולה לגייס, להוציא אותם מהבית... למצב שבו לא עולה אפילו קצה של כעס?

ממקום שרואה כמה הם לא בסדר למקום שרואה אותם באמת, בתסכול שלהם, בלחץ שלהם, בקושי שלהם. 

מלתקוף ולצעוק ואז להתייאש וללכת ושוב להסתכל על השעון...

אתמול בבוקר הבת שלי קמה עם כאב בטן. בוכה. לא יכולה לקום. לא יכולה ללכת לבי״ס. תהיתי ביני לביני אם זה אמיתי או משחק אבל מכיוון שאמרה שלא יכולה לקום, לא היה לי הרבה מה להגיד...
אז נתתי לה תשומת לב ועזרתי לה לקום איכשהו והכנתי לה צלחת פירות חתוכים עסיסית. עם הזמן והאוכל פתאום התחילה לחייך ומצאתי עצמי מקפיצה אותה לבי״ס כבר לשעה השניה!
הזוי מה שקצת תשומת לב יכולה לעשות, או לחילופין מה שחוסר בתשומת לב גורם...
היום כשהגיעה מבי״ס קיבלתי ממנה מכתב שהשאיר אותי עם דמעות בעיניים: 

אגב, היא באמת ויתרה היום על טלויזיה כדי להיות איתי ☺️ 

Please reload

מאמרים