שנתיים וחצי היתה לנו כלבה

מתוקה, מקסימה, אוהבת ואהובה

רק מה..

אני לא רציתי אחריות על כלבה

הילדה רצתה

כמובן התחייבה

וכמובן שלא עמדה בהתחייבותה. 

יכולתי להיות קורבן הנסיבות והטעות,

לצאת איתה לטייל במירמור,

אך בחרתי שלא.

במשך שנתיים וחצי ניסיתי הכל -

שיחות, טבלאות, בקשות, דרישות...

ולא רק את הילדים ניסיתי להביא ללקיחת אחריות -

גם את עצמי!

עבדתי על עצמי בנסיון לקבל את המטלה באהבה, לצאת איתה בכיף,

להנות מהטיולים,

לראות את היתרונות שיש בהם.

וראיתי - התרעננות וחימום בוקר,

איוורור בערב בחוץ, 

הסתלבטות נינוחה בגינת הכלבים,

שקיעות של אחה"צ...

ובכל זאת, התוספת הרגשית של הכלבה לחיי לא הצדיקה את ההשקעה הגדולה, ושוב ושוב חזרתי להרגיש שלא מתאים לי בשלב זה בחיי לקחת אחריות על הכלבה והגעתי למסקנה שגם ילדיי לא בשלים לכך כרגע. אז לקחתי אחריות על החיים שלי ושל המשפחה שלי ומצאתי...

עמדתי על הגלשן וחתרתי.

היה לי קשה להתייצב.

איפשהו באמצע הים נשכבתי עליו.

לא היה לי כוח יותר.

אמרתי: נמאס לי כבר מהטלטלות האלו! נמאס לי להיות מטולטלת! די! אני רוצה שקט!

ואחרי כמה דקות של בהיה במים הצלולים, התיישבתי עליו בגב זקוף, לקחתי כמה נשימות עם מבט לים הקסום הזה. ו״התחברתי״. 

התשובה לא אחרה לבוא: היציבות היא בתוכך. בפנים. רק את אחראית לה. צרי את היציבות מבפנים והיא תשתקף בחייך. אל תתני לים, לגלים, לרוח לקחת לך אותה. את חזקה, את גמישה, את יציבה, את מוכשרת. את יכולה! קומי תעמדי ותחתרי.

וזה מה שעשיתי - נעמדתי וחתרתי לחוף, אפילו די בקלות!

כמובן שהיוגה היא הבסיס שבזכותו יכולתי לעשות את זה. כוח, גמישות, איזון, יציבה נכונה וחיבור פנימה.

מוזמנים לבוא לתרגל איתי בגבעתיים 

היא עברה דירה. 

בבוקר למחרת היא הזמינה אותי למפגש לבבות. 

הגעתי אליה והיא שיתפה אותי שהראש שלה כבד. 

הזמנתי אותה להרפייה בשכיבה והצעתי לה עיסוי קרקפת.

הרגשתי אותה בקצות אצבעותי, את העור, את המרקם שלו, את הקרקפת והשיער, כל בליטה וכל שקע, כל עצם וכל רקמה רכה. כל כולי בכפות הידיים שלי, בחיבור איתה, בהקשבה אליה. מדיטציה עמוקה לתוך החיבור הזה בינינו שנוצר בין כפות ידי לראשה. הרגשתי את האנרגיות זורמות דרכי והזרמתי אותן הלאה אליה. כמו צינור. אנרגיות שהיתה כ"כ זקוקה להן.

מדי פעם מעבירה קשב גם לגופי. בודקת שהוא בטוב, שהתנוחה נעימה לו. יודעת שאם אני בטוב, היא תיהיה עוד יותר בטוב. הצינור יהיה פתוח יותר להזרמה של האנרגיות הנפלאות שרוצות לזרום דרכי.

אני מתענגת על הנתינה הזאת. מרגישה אהבה, מעבירה את האהבה הזאת הלאה דרך כפות הידיים שלי. בעדינות, באיטיות ובסבל...

היינו בגארדה-לנד. עלינו על מתקנים, לא על הכי מפחידים, על משהו הרפתקני באמצע. 

במספר מתקנים, הבן שלי פחד בתור. חוסר הוודאות של מה שהולך להיות במתקן הטריף אותו. כבר אמר בעצמו: אני פוחד מהעתיד. ואני מזכירה לו להיות כאן ועכשיו. והיו תורים ארוכיםםם... לפחות 40 דק׳ בכל מתקן. מתוך הפחד הוא התחיל להשתעל. לא היה לו אוויר. באמצע התור ביקש לצאת מהתור ולא לעלות על המתקן. היה מייאש מבחינתי.. כבר הגענו עד כאן ולצאת?! אבל היה לי ברור - האוטונומיה שלו, הידיעה הברורה שהוא בשליטה ובבחירה על עצמו, זה הדבר החשוב ביותר, שיתן לו את הכי הרבה ביטחון בהמשך. גם אם הפעם לא יעלה על המתקן. שוב ושוב הזכרתי לעצמי וגם לו, כמה אני אוהבת אותו. גם כשהוא פוחד וכועס וגם אחרי שהוציא אותנו מהתור ולא רוצה לעלות למתקן. לפחות 3 פעמים ב-3 מתקנים שונים, יצאנו שנינו מהתור באמצע וישבנ...

חזרנו מחופשה משפחתית של שבוע באיטליה. חברה שאלה אותי איך אני מסכמת את החופשה. חשבתי על זה כמה רגעים וסיכמתי: היה מדהים! קלטתי שכמעט ולא כעסתי/נפגעתי למעט פעם אחת בכל השבוע הזה. 

רוב הזמן התמקדתי בלהיות. כאן ועכשיו. במראות המהממים, בנופים המטריפים, במים הצלולים, בברווזים ובדגים, בשמש ובגשם, במה שהילדים אומרים ובמה שהם רוצים, במה שאני רוצה, באפשרות שלי לקבל את הרצונות שלהם או לעזור להם לקבל את שלי. בנשימה שלי, בתחושות הגוף, בחום ובקור, ברעב ובשובע. 

במידה ומה שקורה עכשיו התנגש עם הרצון שלי וראיתי שאם אנסה לשנות אגרום ליותר סבל לי ולכולם, פשוט קיבלתי, מתוך ידיעה שלכל דבר סיבה טובה ונכונה, גם אם אני לא רואה אותה באותו רגע. זה עזר לי לקבל. 

גם בפעם האחת שנוצר ויכוח וכעס, איפשרתי לרגש להיות, לכאב לגאות, לדמעות לעלות ולפגיעות להיות. גם אז ידעתי שיש...

היום שוב, נסיונות נואשים להקים את הילד לבי״ס בבוקר. והוא לא מראה שום סימן שזה הולך לקרות בקרוב...

אז שוב עצרתי, נשמתי, הרגשתי את מה שקורה בי עכשיו. הדבר הנוכח ביותר היה חוסר האונים שלי! ידעתי שאם אתעקש מספיק הוא יקום, אבל באיזו שעה זה יהיה? שוב אחרי שכבר יתחילו ללמוד??

המחשבה הראשונה שעלתה לי כפתרון היתה לאיים בעונש. והמחשבה השניה היתה - שאני ממש לא אוהבת עונשים. יש כמה סיבות לכך:

1. הם התבררו כלא יעילים. אצלינו לפחות. 

2. הם יוצרים ריחוק ופוגעים במערכת היחסים שלי עם הילדים. 

3. באופן עקרוני אני מתנגדת ליצירת תנועה מתוך פחד. אני מאמינה שזו תנועה שאינה מיטיבה. 

ושוב עלה חוסר האונים.

אז ניגשתי אליו ואמרתי לו שאני ממש בחוסר אונים. אין לי מושג איך להקים אותו מהמיטה. אולי הוא יכול לעזור? התשובה לא היתה פרודוקטיבית - אני עייף.. אז המשכתי לשתף ואמרתי ש...

השבוע, בעודי מעבירה בשיעורי היוגה את הנושא 'עצירה ונוכחות', חוויתי אתגרים לא מעטים להקים את בני לביה"ס בבוקר. באחד הבקרים, כאשר הוא סירב לקום, אני הייתי צריכה לצאת ב 8:15 לסדנה רחוקה. בשעה 8 הייתי מאורגנת ליציאה והוא עדיין במיטה. כמה פעמים לפני כן הודעתי לו שאני יוצאת היום והוא יישאר לבד בלי מסכים כל היום. זה לא הפריע לו. כבר עשיתי את כל הפעולות שאני עושה תמיד ליציאה מהבית והוא לא זז.

היו כמה פעמים בהם עצרתי ונשמתי. היה גם את הקול שאומר לי: מה נסגר איתך עם הנשימה המטופשת הזאת?? מה זה עוזר?? הוא לא קם ואת לא מצליחה להקים אותו!

קצת אחרי שמונה כשממש עמדתי לצאת, עצרתי שוב. הרגשתי את הדופק מתחיל לעבוד שעות נוספות ואת הלחץ עולה יחד עם הפחד. מה יהיה? הוא אף פעם לא נשאר לבד כל כך הרבה שעות? איך אשאיר אותו ואסע כל כך רחוק??

נשמתי שוב.

ואז, מתוך אותה נ...

הבוקר הזה של הצילומים הגיע מיד אחרי 6 ימי נופש שכללו בעיקר בטן-גב ואוכל... וגם קינוחים מטורפים...

קשה לתאר את התסכול שחוויתי כשניסיתי למצוא בגדים לצילומים ושום דבר לא נראה עלי כמו שנראה קודם.

ואולי תוך ימים ספורים הכל יתאזן ויחזור לקדמותו, אבל הצילומים היום ולא בעוד ימים ספורים...

וקול פנימי שמזכיר לי שהבטחתי לי לאהוב אותי בדיוק בדיוק כמו שאני, אז כמה קילוגרמים עודפים כבר גורמים לי להפר את ההבטחה?!.. איזו אכזבה!

פגשתי את כל הקולות, לכולם היה מקום בתוכי. עצרתי הכל ונתתי מקום לתסכול שהביא איתו המון כאב על המראה שלי. ולאשמה על שהתפתתי לאכול כל כך הרבה. ולאכזבה מעצמי. והקשבתי גם לקול המודע, החדש שהתפתח בי, שאומר לתת לי אהבה, ככה, כמו שאני עכשיו, בלי לשנות כלום, כי גם ככה מגיע לי. ולשלוח חמלה לתסכול ולאשמה ולאכזבה כי מותר להם גם להיות. ולראות את ה...

מדהים הכלי הזה. כיף גדול ופחד מטורף בו זמנית. ואני נושמת... נושמת לפחד. מציעה לאחיינית שלי לנהוג והיא עושה זאת בצורה עדינה יחסית ובכל זאת עולה בי עוד פחד. הפחד של חוסר השליטה מצטרף גם הוא לחגיגה... ואז מציעה לבת שלי לנהוג. והיא כבר פחות עדינה. לאט לאט תופסת בטחון ולוחצת חזק יותר על הגז. הכלי הזה טס במהירות על הגלים הקטנים. ה צ י ל ו ...
שוב ושוב אני מזכירה לעצמי לנשום. לנשוף הרבה אוויר החוצה. לצעוק כדי לשחרר לחץ ופחד. לתקשר את מה שאני מרגישה. ושוב לנשום...
גאה בעצמי. זה עבד. הצלחתי לזרום עם הבנות, לאפשר להן לנהוג בחופשיות, להנות מכל רגע, וכל זה בזמן שאני חווה בתוכי גם פחד מטורף וגם כיף גדול. גם וגם. היכולת לחוות ולתת מקום לגם וגם הזה והיכולת לבחור מתוך הגם וגם מה להוציא החוצה בכל רגע ואיך. מדהים. נושמת שוב. ומודה על היכולות שפיתחתי. 

כולנו, כל אחד ואחת 

עם הטראומות שלו/ה

טראומות חיים

שפצעו את נשמתנו עד זוב דם

והרבה יותר,

התגבשנו למשהו שלם

משהו שמורכב מכל הפצעים

מכל השריטות

מכל המכות

מכל הטראומות

מכל השמחה

מכל חוויה

מכל התרגשות

מכל פחד

מכל גילוי של חמלה

מכל אהבה.

משהו אחד שלם.

משהו שהוא יפה ומדהים ומיוחד

בדיוק בדיוק כפי שהוא.

אפשר לקבל אותי ככה כמו שאני,

אפשר גם לא.

אפשר לפתוח את הפצעים

אפשר לחפור בהם

לנסות לרפא אותם

ואפשר גם פשוט לקבל אותם

להתמסר לכאב

לכאוב אותו עד הסוף

לשקוע איתו עד הקרקעית

ולחבק אותו

לאהוב אותו

הרי הוא חלק ממני

חלק מסיפור חיי

שמכיל את כל הפצעים כולם

הפצעים הם חלק מכולי

ממי שאני.

רק לאהבה יש כוח לרפא

מעצם היותה.

כמו משהו שרואים בזוית העין

ואם ננסה להתמקד בו

הוא יעלם.

אי אפשר לתפוס את זה

רק לשחרר

להתמסר

לחוש

להיות.

להיות באהבה.

Please reload

מאמרים