להניע את הגוף

להרגיש אותו ממש

לנשום...

לשמן מפרקים

לחזק שרירים

לטפח איזון ויציבות

פיזית ונפשית

לתרגל

להתמיד

לא כי צריך

לא כי חייבים

כי זה עונג

הנאה

הבזקי חיות

שמציפים את הגוף

שמזרימים את האנרגיה

לכל הכיוונים

משחררים תקיעויות

פיזיות ונפשיות

זרמים של אושר ושמחה

של רוגע ושלווה

שחודרים לאט לאט לתוך החיים

עם תרגול והתמדה

ממלאים אותם

וצובעים אותם 

בשלל צבעים מרהיבים

צבעים של עונג ושלווה

של בריאות והנאה

צבעי החיים

קבוצות, גם למאותגרים גופנית. בגבעתיים.

מפגשים פרטיים בתאום מראש 052-7908882

אנחנו חולים, כמו הרבה היבטים אחרים של הטבע, בגלל שאנחנו לא זזים. תנועה היא לא תרופה. תנועה היא הכרחית (קייטי באומן)

עמדתי על הגלשן וחתרתי.

היה לי קשה להתייצב.

איפשהו באמצע הים נשכבתי עליו.

לא היה לי כוח יותר.

אמרתי: נמאס לי כבר מהטלטלות האלו! נמאס לי להיות מטולטלת! די! אני רוצה שקט!

ואחרי כמה דקות של בהיה במים הצלולים, התיישבתי עליו בגב זקוף, לקחתי כמה נשימות עם מבט לים הקסום הזה. ו״התחברתי״. 

התשובה לא אחרה לבוא: היציבות היא בתוכך. בפנים. רק את אחראית לה. צרי את היציבות מבפנים והיא תשתקף בחייך. אל תתני לים, לגלים, לרוח לקחת לך אותה. את חזקה, את גמישה, את יציבה, את מוכשרת. את יכולה! קומי תעמדי ותחתרי.

וזה מה שעשיתי - נעמדתי וחתרתי לחוף, אפילו די בקלות!

כמובן שהיוגה היא הבסיס שבזכותו יכולתי לעשות את זה. כוח, גמישות, איזון, יציבה נכונה וחיבור פנימה.

מוזמנים לבוא לתרגל איתי בגבעתיים 

היא עברה דירה. 

בבוקר למחרת היא הזמינה אותי למפגש לבבות. 

הגעתי אליה והיא שיתפה אותי שהראש שלה כבד. 

הזמנתי אותה להרפייה בשכיבה והצעתי לה עיסוי קרקפת.

הרגשתי אותה בקצות אצבעותי, את העור, את המרקם שלו, את הקרקפת והשיער, כל בליטה וכל שקע, כל עצם וכל רקמה רכה. כל כולי בכפות הידיים שלי, בחיבור איתה, בהקשבה אליה. מדיטציה עמוקה לתוך החיבור הזה בינינו שנוצר בין כפות ידי לראשה. הרגשתי את האנרגיות זורמות דרכי והזרמתי אותן הלאה אליה. כמו צינור. אנרגיות שהיתה כ"כ זקוקה להן.

מדי פעם מעבירה קשב גם לגופי. בודקת שהוא בטוב, שהתנוחה נעימה לו. יודעת שאם אני בטוב, היא תיהיה עוד יותר בטוב. הצינור יהיה פתוח יותר להזרמה של האנרגיות הנפלאות שרוצות לזרום דרכי.

אני מתענגת על הנתינה הזאת. מרגישה אהבה, מעבירה את האהבה הזאת הלאה דרך כפות הידיים שלי. בעדינות, באיטיות ובסבל...

חזרנו מחופשה משפחתית של שבוע באיטליה. חברה שאלה אותי איך אני מסכמת את החופשה. חשבתי על זה כמה רגעים וסיכמתי: היה מדהים! קלטתי שכמעט ולא כעסתי/נפגעתי למעט פעם אחת בכל השבוע הזה. 

רוב הזמן התמקדתי בלהיות. כאן ועכשיו. במראות המהממים, בנופים המטריפים, במים הצלולים, בברווזים ובדגים, בשמש ובגשם, במה שהילדים אומרים ובמה שהם רוצים, במה שאני רוצה, באפשרות שלי לקבל את הרצונות שלהם או לעזור להם לקבל את שלי. בנשימה שלי, בתחושות הגוף, בחום ובקור, ברעב ובשובע. 

במידה ומה שקורה עכשיו התנגש עם הרצון שלי וראיתי שאם אנסה לשנות אגרום ליותר סבל לי ולכולם, פשוט קיבלתי, מתוך ידיעה שלכל דבר סיבה טובה ונכונה, גם אם אני לא רואה אותה באותו רגע. זה עזר לי לקבל. 

גם בפעם האחת שנוצר ויכוח וכעס, איפשרתי לרגש להיות, לכאב לגאות, לדמעות לעלות ולפגיעות להיות. גם אז ידעתי שיש...

חווה היום אבל. כאב של פרידה, דקות לפני שיעור היוגה שהייתי אמורה להעביר. לא הספקתי לעכל, לא הספקתי לאפשר לעצמי לשחרר קצת מהעצב. נאלצתי כמו לדחוס הכל מהר מהר למזוודה, לסגור היטב ולהתחיל את השיעור.
התחלתי בהנחיה הרגילה של הקשבה לנשימה. התבוננתי בה. שטוחה, תקועה. לא זורמת. הנשיפה ממשיכה בלי סוף, רוצה להשאר בריק, מדי פעם נאלצת להתמלא קצת מחדש כדי להמשיך לנשום. לא נכנס הרבה אוויר.
עמדנו בתנוחת ההר, נתתי הנחיות להתקרקע מטה לתוך הקרקע. אני מתקרקעת והרגליים כואבות. אומרות לי: עזבי אותנו עכשיו, תני לנו להתמוטט רגע...
עבדנו על פיתולים, בכל פתיחה של החזה מרגישה את הכאב תקוע מהסרעפת ועד לגרון. השכמות כואבות. הגב העליון אומר לי: עזבי אותי עכשיו, תני לי להתקמר. תני לי להסגר...
ואני מקשיבה. כל הזמן מקשיבה באהבה. מקבלת. מבינה. חומלת. אומרת להם: עוד מעט. ע...

שנים שהיה לי קשה לדבר בחברה. בתור ילדה שאלו את ההורים שלי אם אני יודעת לדבר בכלל. לא שמעו אותי. בנוסף גם התחלתי לדבר בגיל מאוחר. והשתיקה הזאת ליוותה אותי עד גיל מאוחר, כולל בשנותי האקדמאיות וגם אחרי, כמנהלת ומנתחת מערכות מידע. כל התקדמות, כל מעבר תפקיד, כל תסכול אחרי מפגש עם חברים שבו שתקתי רוב הזמן ומישהו העיר לי בסגנון ״כמה את מדברת היום...״ והחלטה שבאה בעקבות- להכנס בפחד ולדבר, כל שלב כזה שיחרר עוד משהו, עוד קליפה התקלפה. ותוך כדי, בדרך, כל כך הרבה תסכולים והבנה של ״ככה אני וזהו!״ וביחד איתה ההבנה שזה לא ממש נכון, שיש לי עולם שלם בפנים שרוצה לצאת החוצה ואני פשוט לא יודעת איך. כמה חוסר אונים וייאוש היו שם, אין לתאר...

עד שהחלטתי לעזוב את ההייטק ולעשות שינוי. גם זה לא קרה ביום. חודשים של התלבטות מה לעשות. נמשכתי ליוגה ונרשמתי לקורס מורים....

מתבוננת במערכת היחסים שלי עם עצמי ועם העולם בסופש הזה בפסטיבל היוגה שבו ביליתי.

אני לבד, בלי האיש והילדים. הצעתי לו לבוא מתוך מחשבה שבאמת יש מצב שירצה - שני דברים חדשים - גם שהצעתי וגם שחשבתי שיש סיכוי שיבוא! מדהים!

הוא לא רצה לבוא אבל פירגן שאלך - עוד הפתעה!

ראיתי את עצמי מתלבטת אם לנסוע לשם - מיד עלה בי הקול הקורבני האוטומטי שהוא לא ירצה שאסע. ויחד איתו הקול הנוסף, קול האחריות, שאומר לי - את המחליטה היחידה על חייך. אם הוא לא ירצה שאסע ובטח שאם אני חושבת שהוא לא ירצה שאסע, כנראה שאני לא ממש רוצה לנסוע או לא מרגישה ראויה לסופש לעצמי. אם אני לא מרגישה ראויה ולא משחררת את עצמי, אין סיבה שהוא ישחרר. אז בדקתי עם עצמי האם אני ראויה? האם אני מוכנה לשחרר את הבית והילדים לסופש לעצמי? כן! ראויה ומוכנה! והוא פירגן!

היו שם הרבה מכרות וחברות מורות ליוגה....

רוצה לשתף על טיפול מדהים שהיה לי. הרשתי לעצמי להביא את כל כולי למפגש. להביא את כל מה שעולה. הרשתי לעצמי לטעות, לשחרר הכל, לא לחשוב על כלום, לא לדעת מה צריך לעשות. פשוט להביא את עצמי, עם האמונה שכל הידע כבר נמצא שם. בתוכי. נוכח. חי ופועם. הידע הזה מלווה אותי באתגרי החיים שלי. והנחיה מלמעלה תביא אותו גם אל הנשמה שמולי, במפגש הזה, בדרך המדויקת והמתאימה לה ביותר.

להפתעתי היא הגיעה עם הכאב שהכי נכח גם אצלי – כאב חוסר הנראות, או בשפת העם: 'לא רואים אותי!' ועם כאב נוסף משותף לשתינו – 'אני לא בסדר'.

הקשבתי לסיפור, העלינו את הכאב. היא הרגישה את הכאב, ואני איתה. לא בראש הרגשתי אותו, אלא באנרגיה. הוא נכח בי בלי המחשבה עליו.

פגשנו את הילדה שבתוכה, הכואבת, הכועסת, הצודקת, הבלתי נראית, השקופה. נתנו לה אהבה, ראינו אותה. היא נתנה לה גם תקווה ואמונה.

הנחיתי ל...

הסערה שבפנים

התחברה היום עם זאת שבחוץ,

הגשם והרוח 

נתנו ביטוי מדויק לבפנים שלי הבוקר. 

ואז התחילה יוגה!

השיעור החל ואני נאספת

מתחברת

מבקשת

את הריפוי המדויק לי 

ולנשמות שבאו לשיעור,

את הריפוי שיבוא מתוך

אהבה

חמלה

אושר

ושלווה.

משכיבה את הילדה החולה שבי

מכסה בעדינות

שתנוח בינתיים.

וברגע אחד של נשימה

התמלאתי באושר גדול!

אנרגיה מדהימה הציפה אותי

הציפה את גופי.

צידי פי איימו להתפרץ מעלה 

לחיוך גדול. 

אושר שלא תלוי בדבר

אושר טהור

שאינו קשור למציאות החיצונית

והוא ליווה אותי בכל השיעורים

ליווה את תחושת הסינוסים 

שנסגרים ונפתחים

ליווה את תחושת הכאב באגן

ליווה את חצי כאב הראש 

שבא והלך. 

ליווה את עיסויי הראש למתרגלים שלי. 

האנרגיה עברה אליהם דרכי

כמו דרך צינור.

יכולתי לחוש אותה בגופי. 

גוף ונפש

גוף ונשמה,

נפרדים 

וגם מחוברים יחד בדבק, 

דבק של אנרגיה זורמת...

מדהים!

הבוקר כשהתעוררתי ועדיין הייתי במיטה, עשיתי איזו תנועה עם הראש ופתאום נתפס לי הצוואר-שיכמה. פילח אותי כאב נורא עד שלרגע נעתקה נשמתי. 

בזכות המודעות הגופנית והנשימתית שפיתחתי, מיד שמתי לב לנשימה ושלחתי הוראה לגוף לנשום. בהתחלה הנשימה היתה קצרה בלי יכולת להעמיק. העמקת הנשימה הביאה איתה כאב גדול מדי. 

נזכרתי במילים של אפרת גרוסמן, המורה שלי, ״למות לתוך הכאב״, להתמסר, בלי לנסות לעשות איתו כלום ואיפשרתי לעצמי למות לתוכו. פשוט לשכב איתו ככה ולנשום רק עד כמה שאפשרי לי לנשום. והנשימה נרגעה. 

בשלב מסוים עלה מהגוף צורך לזוז מהמקום הזה, אז התחלתי לבדוק ולחקור מה אפשרי לי. לא התיימרתי לקום חס וחלילה, רק בדקתי אם אפשר לזוז איזה סנטימטר או שניים. להשאר לנשום שם. לזוז אולי לכיוון השני. להשאר לנשום גם שם.  

מתוך חקירה קודמת על ההשפעה של תנועת האגן על הגב העלי...

Please reload

מאמרים