חזרנו מחופשה משפחתית של שבוע באיטליה. חברה שאלה אותי איך אני מסכמת את החופשה. חשבתי על זה כמה רגעים וסיכמתי: היה מדהים! קלטתי שכמעט ולא כעסתי/נפגעתי למעט פעם אחת בכל השבוע הזה. 

רוב הזמן התמקדתי בלהיות. כאן ועכשיו. במראות המהממים, בנופים המטריפים, במים הצלולים, בברווזים ובדגים, בשמש ובגשם, במה שהילדים אומרים ובמה שהם רוצים, במה שאני רוצה, באפשרות שלי לקבל את הרצונות שלהם או לעזור להם לקבל את שלי. בנשימה שלי, בתחושות הגוף, בחום ובקור, ברעב ובשובע. 

במידה ומה שקורה עכשיו התנגש עם הרצון שלי וראיתי שאם אנסה לשנות אגרום ליותר סבל לי ולכולם, פשוט קיבלתי, מתוך ידיעה שלכל דבר סיבה טובה ונכונה, גם אם אני לא רואה אותה באותו רגע. זה עזר לי לקבל. 

גם בפעם האחת שנוצר ויכוח וכעס, איפשרתי לרגש להיות, לכאב לגאות, לדמעות לעלות ולפגיעות להיות. גם אז ידעתי שיש...

לפני כמה שבועות הוזמנו להתארח שישי בערב אצל אחי. ארוח מושקע, אוכל מצוין. אממה, מלא אנשים שאני לא מכירה מצטופפים בדירה לא מאד גדולה.

מצאתי את עצמי רוב הזמן מול מסך הטלויזיה הגדול שהיה פתוח על קליפים. המוזיקה נעמה לי. מעבר לזה, הייתי באי שקט גדול. נעתי בין האשמות עצמיות של למה אני לא יודעת להשתלב בחברת אנשים לא מוכרים, לבין האשמות כלפי המארחים שמזמינים כל כך הרבה אנשים, לבין האשמות כלפי האנשים שהם לא הסגנון שלי, שהשיחות שטחיות, שהם לא מספיק נחמדים, וכו׳ וכו׳...

גם הילדים שלי היו מרוחים איתי מול המסך וככה עבר הערב.

זו לא היתה פעם ראשונה, אבל כן היתה פעם ראשונה שהחלטתי במקום להאשים את עצמי ואת כולם, לפתוח את זה, קודם כל עם עצמי. והבנתי שבעצם אף אחד לא באמת אשם. אין פה אשמים או צודקים או בסדר או לא בסדר. זו פשוט אני - אני שאוהבת שיחה שקטה, אני שנ...

Please reload

מאמרים