אחה״צ עמוס והילדים איתי כמובן. חוזרת ומבקשת מהם יפה (מתוך ההבנה שהם לא בתוך הראש שלי ולא באמת יודעים מה עובר עלי) את שיתוף הפעולה. עוזר ב 70-80%, לא רע...
 ואז ברגע אחד עוצרת. חשה את הצוואר והשכמות על סף התפסות, חשה את הנשימה שלא מצליחה להעמיק ולאפשר לי להיות מוזנת ממנה כמו שאני רוצה, מרגישה את סף הסבלנות שלי מגיע לקיצו, ואומרת לקטן: ״נורא כואב לי הצוואר והכתפיים וגם קשה לי לקחת אוויר כמו שצריך כי אני נורא לחוצה, נראה לי שחיבוק יוכל לעזור לי״. והמתוק אומר: ״אני אשמח לחיבוק!״ ונותן לי חיבוק ארררוווךךך עם נשיקה חמה על הלחי. וואו! מה שכמה שניות של חיבוק מהנשמה האהובה הזאת יכולות לעשות! פתאום יכולתי לנשום וכל הלחץ בכתפיים ירד. המערכת הסימפתטית שלי יכלה להוריד הילוך...
כמובן שעשיתי את אותו דבר אח״כ גם עם הגדולה. למה לא בעצם?! Win-win... 
 אחד...

לשבת עם עצמי בשקט, אפילו 5 דקות מספיקות, ולחשוב על מה אני יכולה להודות בחיים שלי - אולי על ילדים, אולי על זוגיות, אולי על בריאות, אולי על אוכל שיש בשפע, אולי על בית חם, לחשוב על כל הדברים הטובים שיש לי בחיים.
לנסות לחייך באותו זמן, אפילו קצת, אפילו חיוך בילתי נראה שרק אני מרגישה אותו. לשים לב לתחושות בגוף, בלב, לאושר שמציף אותי. לנסות לזכור את ההרגשה הזאת. 
עכשיו בכל פעם שאני כועסת, עצבנית, לא רגועה - לקחת רגע אחד להזכר בהרגשה הזאת של האושר, להעלות שוב את החיוך הקטן שליווה את תחושת האושר הזאת, ולשים לב איך ברגע אחד אפשר להרגע, כי הכנסתי את ההרגשה הלא טובה לפרופורציה הנכונה - היא בדר״כ כתוצאה ממשהו אחד קטן שלא הסתדר לי באותו רגע, היא לא משהו שמשקף את החיים שלי ולכן לא כדאי לתת לה מקום כל כך גדול לקלקל...
חוזרת...

Please reload

מאמרים