היינו בגארדה-לנד. עלינו על מתקנים, לא על הכי מפחידים, על משהו הרפתקני באמצע. 

במספר מתקנים, הבן שלי פחד בתור. חוסר הוודאות של מה שהולך להיות במתקן הטריף אותו. כבר אמר בעצמו: אני פוחד מהעתיד. ואני מזכירה לו להיות כאן ועכשיו. והיו תורים ארוכיםםם... לפחות 40 דק׳ בכל מתקן. מתוך הפחד הוא התחיל להשתעל. לא היה לו אוויר. באמצע התור ביקש לצאת מהתור ולא לעלות על המתקן. היה מייאש מבחינתי.. כבר הגענו עד כאן ולצאת?! אבל היה לי ברור - האוטונומיה שלו, הידיעה הברורה שהוא בשליטה ובבחירה על עצמו, זה הדבר החשוב ביותר, שיתן לו את הכי הרבה ביטחון בהמשך. גם אם הפעם לא יעלה על המתקן. שוב ושוב הזכרתי לעצמי וגם לו, כמה אני אוהבת אותו. גם כשהוא פוחד וכועס וגם אחרי שהוציא אותנו מהתור ולא רוצה לעלות למתקן. לפחות 3 פעמים ב-3 מתקנים שונים, יצאנו שנינו מהתור באמצע וישבנ...

כשיש אצלי בבית טכנאי/ם, אני חווה אי שקט. קשה לי להתרכז. אני מסתובבת סביבו/ם. עושה דברים שצריך לעשות אם הם סביב המקום שבו הם עובדים. ואם זה ארוך אז לפעמים להיפך - מנסה למצוא לעצמי איזו פינה שהיא גם קצת מבודדת מהם וגם במרכז כדי שיוכלו לדבר איתי כשצריך. לא מסוגלת לשבת בשקט להתרכז במשהו עמוק, רק דברים שטחיים שלא שוקעים בהם.

היום ניסיתי להתבונן בזה - מה העניין? למה?

וכששואלים שאלות מקבלים תשובות: מישהו זר חדר למרחב הפרטי שלי. למרות שאני הזמנתי, הוא עדיין זר ואצלי בתוך הבית. הצורך בפרטיות נפגע. החופש לעשות בביתי מה שאני רוצה, איפה שאני רוצה, ללבוש מה שאני רוצה, לשבת איך שאני רוצה... נעלם בזמן הזה.

סוג של חשדנות מלווה אותי. מרגישה צורך להשגיח עליהם שלא יזוז שום דבר בבית ממקומו, אלא אם נדרש לתיקון. שלא יגנבו לי משהו, או יציצו במשהו שלא צריכים לראות....

לפני כמה שבועות הוזמנו להתארח שישי בערב אצל אחי. ארוח מושקע, אוכל מצוין. אממה, מלא אנשים שאני לא מכירה מצטופפים בדירה לא מאד גדולה.

מצאתי את עצמי רוב הזמן מול מסך הטלויזיה הגדול שהיה פתוח על קליפים. המוזיקה נעמה לי. מעבר לזה, הייתי באי שקט גדול. נעתי בין האשמות עצמיות של למה אני לא יודעת להשתלב בחברת אנשים לא מוכרים, לבין האשמות כלפי המארחים שמזמינים כל כך הרבה אנשים, לבין האשמות כלפי האנשים שהם לא הסגנון שלי, שהשיחות שטחיות, שהם לא מספיק נחמדים, וכו׳ וכו׳...

גם הילדים שלי היו מרוחים איתי מול המסך וככה עבר הערב.

זו לא היתה פעם ראשונה, אבל כן היתה פעם ראשונה שהחלטתי במקום להאשים את עצמי ואת כולם, לפתוח את זה, קודם כל עם עצמי. והבנתי שבעצם אף אחד לא באמת אשם. אין פה אשמים או צודקים או בסדר או לא בסדר. זו פשוט אני - אני שאוהבת שיחה שקטה, אני שנ...

בשבוע שעבר פירגנתי לעצמי שיעור פיתוח קול אצל מיטל מיכאלי המקסימה. לאחרונה זה קורה כמעט מדי שבוע. 

הפעם ביקשתי לכתוב שיר. מיטל אמרה בשעור הקודם שיש לה תרגילים שמעוררים את היצירתיות והחלטתי להתגבר על הפחד מהעניין הזה ולנסות. 

היא הסבירה על מבנה השיר, כמה חוקים וכללים, מסגרת שמומלץ לשמור עליה לפחות בהתחלה. נתנה לי שורה ראשונה והנחתה אותי להמשיך. כתבתי עוד שורה שנראתה לי טיפשית ועצרתי. זהו. נעלם הכל. אין יצירתיות ואין שיר. שום דבר לא יוצא. 

התחלתי לאבד את הסבלנות. להשתעמם. להתעצבן. מספר פעמים רציתי להעיף ממני את הדף ולהגיד לה: עזבי אותי מכתיבת שירים, בואי נעשה משהו אחר. 

אבל בחרתי רק להתבונן בהתנגדות הזאת. כמו לצפות מהצד. להבין שהיא קיימת. לשאול את עצמי: מה קרה? למה התנגדות?

וכמו תמיד, כששואלים מקבלים תשובות: אני לא יודעת לכתוב שירים! זאת היתה התש...

השבוע פתחנו, אני ושותפתי למסע הזה, מורן, שתי סדנאות במקביל. החלטנו שיהיו שתיים במקביל כי לא הצלחנו להחליט אם לקבוע את הסדנה לבוקר או לערב ולכן פרסמנו שתי אפשרויות בהנחה שנפתח רק את מה שיתמלא. התמלאו שתיהן. 

יום לפני הסדנה השניה שנפתחה, מורן הרגישה לא טוב ולא היינו בטוחות אם תוכל להגיע למחרת, כך שנשארתי בידיעה שכנראה אפתח את הסדנה לבד...

חוויתי פחד אימים!!!

אולי לא יהיה לי מספיק מה להגיד.. אולי לא יתחברו אלי.. אולי אשעמם אותם.. ירגישו שבזבזתי את זמנם... אולי לא יאהבו אותי בסוף...

הפחד נכח היטב בבטן ובגרון. 

חיבקתי את הילדה שבי והבטחתי לה שאני איתה. שאהיה איתה כל הסדנה. ואשמור עליה. ואוהב אותה בכל מקרה, גם אם אף אחד לא. ואמרתי לה שאני ממש מבינה אותה, זה נורא מפחיד!

ולא רק אני איתה, גם ההדרכה העליונה איתנו, והמילים יבואו, המילים המדויקות בזמן...

כשכועסים עלי אני פוחדת. מיד אני מתקיפה. מגנה על עצמי. זה האוטומט. באוטומט האמיתי אני לא מודעת לפחד, אני מיד מתקיפה כאילו הביטחון שלי מעולם לא היה גדול יותר.

אבל בעומק... בעומק אני אחוזת אימה! ממש! כשאני מתחברת לרגע לילדה הפנימית, היא כולה מכווצת, מבוהלת, בפחד אימים! ובגוף - הלב מכווץ וכואב, גם הגרון, השכמות, הצוואר.

מה קורה לילד כשאמא כועסת וצועקת?

הוא יודע בעמקי נשמתו שאם האדם שהוא תלוי בו לסיפוק כל צרכיו כועס עליו, הוא בסכנת מוות, כי אם לא יספק לו את צרכיו הבסיסיים כמו מזון, קורת גג, חיבוק ואהבה - הוא ימות!

אין לו שום דרך לספק אותם לעצמו.

וזה נתקע במערכת.

נתקע בתאי הגוף.

כל הפעמים שכעסו עלי וחוויתי את פחד המוות הזה.

וזה קופץ שוב ושוב בכל פעם שכועסים עלי.

ההבדל הוא שהיום, אני כן יכולה לספק לעצמי את כל צרכי ואני לא תלויה באף אחד.

ואני גם יכולה לספק...

בתור ילדה ועד לפני כמה שנים, אמרו לי שאני אדישה. הכל עובר דרכי.. שום דבר לא מטריד אותי... זה מה שראו מבחוץ. פוקר פייס - קראה לי המחנכת שלי בכיתה ז׳-ח׳.. ואני הייתי כל כך מתעצבנת בכל פעם שהייתי שומעת את זה.

ובפנים - רגישות עצומה. סערות וסופות..

בעצם הרגשתי שלא רואים אותי. אין שום הלימה בין הפנים ומה שמשקפים לי מבחוץ וזה עורר בי את הכעס שיושב על כאב עמוק - לא רואים אותי.

איך אדם רגיש כמוני יכול להצטייר כאדיש?

והסיבה לכך היא שבניתי לי כל כך הרבה מחסומים, שריונות, קירות, מסיכות ועטיפות, והסתגרתי בהם כך ששום דבר לא יצא חס וחלילה החוצה. ובגוף - אני זוכרת שהייתי רוקדת ובקושי זזה. בקושי מניעה את הידיים, שלא לדבר על להרים אותם חס ושלום...

שלא יראו מה יש בפנים - כי מה יגידו? אולי לא יקבלו אותי.. אולי לא יאהבו אותי.. ואז אשאר לבד בעולם! פחד מוות!

ומה בעצם...

יש לי שיער מתולתל-גלי-בלגן. מאז שאני זוכרת את עצמי אני לא ממש אוהבת אותו. אף פעם לא מסתדר לי.. בתור נערה, במשך שנים, הייתי עושה תמיד פן. בוקר בוקר - עם הפן. אחרי חפיפה - עם הפן. לא יוצאת מהבית בלי להחליק קודם עם פן. וכשהולכת לבריכה או ים או מקום לח - ממש בעיה - קושרת, שמה כובע...

תמיד שמתי גם קרם/שמן שלא יתנפח. לא זזה בלי זה. ואם קשרתי את השיער, הייתי חייבת קודם לסרק ולמתוח היטב, כדי שחס וחלילה לא יצאו כמה ׳שוונצים׳/׳אנטנות׳..

מהפן נגמלתי כבר לפני די הרבה שנים, אבל תמיד הייתי שמה קרם וקושרת את השיער מתוח היטב כשהוא רטוב כדי שיתייבש חלק ולא יתנפח. ואם לא יצאתי מהבית כשהוא קשור בקוקו, אין מצב שהייתי קושרת סתם ככה בחוץ בלי למתוח מול מראה עם המברשת.

רק לאחרונה הצלחתי לשחרר. ממש לשחרר! חופפת ויוצאת! בלי פן, בלי קרם, בלי לקשור. ככה טבעי. בדיוק בדי...

שנים שהיה לי קשה לדבר בחברה. בתור ילדה שאלו את ההורים שלי אם אני יודעת לדבר בכלל. לא שמעו אותי. בנוסף גם התחלתי לדבר בגיל מאוחר. והשתיקה הזאת ליוותה אותי עד גיל מאוחר, כולל בשנותי האקדמאיות וגם אחרי, כמנהלת ומנתחת מערכות מידע. כל התקדמות, כל מעבר תפקיד, כל תסכול אחרי מפגש עם חברים שבו שתקתי רוב הזמן ומישהו העיר לי בסגנון ״כמה את מדברת היום...״ והחלטה שבאה בעקבות- להכנס בפחד ולדבר, כל שלב כזה שיחרר עוד משהו, עוד קליפה התקלפה. ותוך כדי, בדרך, כל כך הרבה תסכולים והבנה של ״ככה אני וזהו!״ וביחד איתה ההבנה שזה לא ממש נכון, שיש לי עולם שלם בפנים שרוצה לצאת החוצה ואני פשוט לא יודעת איך. כמה חוסר אונים וייאוש היו שם, אין לתאר...

עד שהחלטתי לעזוב את ההייטק ולעשות שינוי. גם זה לא קרה ביום. חודשים של התלבטות מה לעשות. נמשכתי ליוגה ונרשמתי לקורס מורים....

מתבוננת במערכת היחסים שלי עם עצמי ועם העולם בסופש הזה בפסטיבל היוגה שבו ביליתי.

אני לבד, בלי האיש והילדים. הצעתי לו לבוא מתוך מחשבה שבאמת יש מצב שירצה - שני דברים חדשים - גם שהצעתי וגם שחשבתי שיש סיכוי שיבוא! מדהים!

הוא לא רצה לבוא אבל פירגן שאלך - עוד הפתעה!

ראיתי את עצמי מתלבטת אם לנסוע לשם - מיד עלה בי הקול הקורבני האוטומטי שהוא לא ירצה שאסע. ויחד איתו הקול הנוסף, קול האחריות, שאומר לי - את המחליטה היחידה על חייך. אם הוא לא ירצה שאסע ובטח שאם אני חושבת שהוא לא ירצה שאסע, כנראה שאני לא ממש רוצה לנסוע או לא מרגישה ראויה לסופש לעצמי. אם אני לא מרגישה ראויה ולא משחררת את עצמי, אין סיבה שהוא ישחרר. אז בדקתי עם עצמי האם אני ראויה? האם אני מוכנה לשחרר את הבית והילדים לסופש לעצמי? כן! ראויה ומוכנה! והוא פירגן!

היו שם הרבה מכרות וחברות מורות ליוגה....

Please reload

מאמרים