שישי אחה״צ. אני מתעוררת משנ״צ ארוך. לא מצליחה להקים את עצמי מהמיטה. חסרת אנרגיה. 

מתכתבת עם חברה. שואלת מה שלומה. היא כותבת לי: ״כואב לי מאד. אני מנסה לנשום והנשימה תקועה לי בבטן ובגב״. 

אני שואלת אותה: ״מה את מרגישה כשהנשימה תקועה?״

היא עונה:״ כאב, קושי, חנק״

אני שואלת: ״יש איזשהו רגש שעולה?״

היא עונה: ״לא יודעת״

אני: ״פחד? תסכול? אכזבה מהגוף?״

היא: ״פחד״

אני: ״ממה את פוחדת״

היא: ״אין לי כוח להכנס לשם עכשיו. מתה לחיבוק״

קמתי. התלבשתי. תהיתי עם עצמי למי הטיפול שבא לי לתת לה יעשה יותר טוב - לה או לי... נסעתי אליה. 

ראיתי אותה כואבת וחסרת אנרגיה. הנשימה מהירה ושיטחית. שמתי יד על הבטן שלה והתחלתי לנשום איתה. לאט לאט הנשימה התחילה לשקוט ולהעמיק. 

עשיתי עיסוי בשמן לכל המקומות הכואבים. 

מתחתי אותה. הושבתי אותה על כיסא והנחיתי אותה לתנועות שפותחות את החזה וא...

היא עברה דירה. 

בבוקר למחרת היא הזמינה אותי למפגש לבבות. 

הגעתי אליה והיא שיתפה אותי שהראש שלה כבד. 

הזמנתי אותה להרפייה בשכיבה והצעתי לה עיסוי קרקפת.

הרגשתי אותה בקצות אצבעותי, את העור, את המרקם שלו, את הקרקפת והשיער, כל בליטה וכל שקע, כל עצם וכל רקמה רכה. כל כולי בכפות הידיים שלי, בחיבור איתה, בהקשבה אליה. מדיטציה עמוקה לתוך החיבור הזה בינינו שנוצר בין כפות ידי לראשה. הרגשתי את האנרגיות זורמות דרכי והזרמתי אותן הלאה אליה. כמו צינור. אנרגיות שהיתה כ"כ זקוקה להן.

מדי פעם מעבירה קשב גם לגופי. בודקת שהוא בטוב, שהתנוחה נעימה לו. יודעת שאם אני בטוב, היא תיהיה עוד יותר בטוב. הצינור יהיה פתוח יותר להזרמה של האנרגיות הנפלאות שרוצות לזרום דרכי.

אני מתענגת על הנתינה הזאת. מרגישה אהבה, מעבירה את האהבה הזאת הלאה דרך כפות הידיים שלי. בעדינות, באיטיות ובסבל...

היינו בגארדה-לנד. עלינו על מתקנים, לא על הכי מפחידים, על משהו הרפתקני באמצע. 

במספר מתקנים, הבן שלי פחד בתור. חוסר הוודאות של מה שהולך להיות במתקן הטריף אותו. כבר אמר בעצמו: אני פוחד מהעתיד. ואני מזכירה לו להיות כאן ועכשיו. והיו תורים ארוכיםםם... לפחות 40 דק׳ בכל מתקן. מתוך הפחד הוא התחיל להשתעל. לא היה לו אוויר. באמצע התור ביקש לצאת מהתור ולא לעלות על המתקן. היה מייאש מבחינתי.. כבר הגענו עד כאן ולצאת?! אבל היה לי ברור - האוטונומיה שלו, הידיעה הברורה שהוא בשליטה ובבחירה על עצמו, זה הדבר החשוב ביותר, שיתן לו את הכי הרבה ביטחון בהמשך. גם אם הפעם לא יעלה על המתקן. שוב ושוב הזכרתי לעצמי וגם לו, כמה אני אוהבת אותו. גם כשהוא פוחד וכועס וגם אחרי שהוציא אותנו מהתור ולא רוצה לעלות למתקן. לפחות 3 פעמים ב-3 מתקנים שונים, יצאנו שנינו מהתור באמצע וישבנ...

חזרנו מחופשה משפחתית של שבוע באיטליה. חברה שאלה אותי איך אני מסכמת את החופשה. חשבתי על זה כמה רגעים וסיכמתי: היה מדהים! קלטתי שכמעט ולא כעסתי/נפגעתי למעט פעם אחת בכל השבוע הזה. 

רוב הזמן התמקדתי בלהיות. כאן ועכשיו. במראות המהממים, בנופים המטריפים, במים הצלולים, בברווזים ובדגים, בשמש ובגשם, במה שהילדים אומרים ובמה שהם רוצים, במה שאני רוצה, באפשרות שלי לקבל את הרצונות שלהם או לעזור להם לקבל את שלי. בנשימה שלי, בתחושות הגוף, בחום ובקור, ברעב ובשובע. 

במידה ומה שקורה עכשיו התנגש עם הרצון שלי וראיתי שאם אנסה לשנות אגרום ליותר סבל לי ולכולם, פשוט קיבלתי, מתוך ידיעה שלכל דבר סיבה טובה ונכונה, גם אם אני לא רואה אותה באותו רגע. זה עזר לי לקבל. 

גם בפעם האחת שנוצר ויכוח וכעס, איפשרתי לרגש להיות, לכאב לגאות, לדמעות לעלות ולפגיעות להיות. גם אז ידעתי שיש...

Please reload

מאמרים