אחה״צ עמוס והילדים איתי כמובן. חוזרת ומבקשת מהם יפה (מתוך ההבנה שהם לא בתוך הראש שלי ולא באמת יודעים מה עובר עלי) את שיתוף הפעולה. עוזר ב 70-80%, לא רע...
 ואז ברגע אחד עוצרת. חשה את הצוואר והשכמות על סף התפסות, חשה את הנשימה שלא מצליחה להעמיק ולאפשר לי להיות מוזנת ממנה כמו שאני רוצה, מרגישה את סף הסבלנות שלי מגיע לקיצו, ואומרת לקטן: ״נורא כואב לי הצוואר והכתפיים וגם קשה לי לקחת אוויר כמו שצריך כי אני נורא לחוצה, נראה לי שחיבוק יוכל לעזור לי״. והמתוק אומר: ״אני אשמח לחיבוק!״ ונותן לי חיבוק ארררוווךךך עם נשיקה חמה על הלחי. וואו! מה שכמה שניות של חיבוק מהנשמה האהובה הזאת יכולות לעשות! פתאום יכולתי לנשום וכל הלחץ בכתפיים ירד. המערכת הסימפתטית שלי יכלה להוריד הילוך...
כמובן שעשיתי את אותו דבר אח״כ גם עם הגדולה. למה לא בעצם?! Win-win... 
 אחד...

Please reload

מאמרים