חזרנו מחופשה משפחתית של שבוע באיטליה. חברה שאלה אותי איך אני מסכמת את החופשה. חשבתי על זה כמה רגעים וסיכמתי: היה מדהים! קלטתי שכמעט ולא כעסתי/נפגעתי למעט פעם אחת בכל השבוע הזה. 

רוב הזמן התמקדתי בלהיות. כאן ועכשיו. במראות המהממים, בנופים המטריפים, במים הצלולים, בברווזים ובדגים, בשמש ובגשם, במה שהילדים אומרים ובמה שהם רוצים, במה שאני רוצה, באפשרות שלי לקבל את הרצונות שלהם או לעזור להם לקבל את שלי. בנשימה שלי, בתחושות הגוף, בחום ובקור, ברעב ובשובע. 

במידה ומה שקורה עכשיו התנגש עם הרצון שלי וראיתי שאם אנסה לשנות אגרום ליותר סבל לי ולכולם, פשוט קיבלתי, מתוך ידיעה שלכל דבר סיבה טובה ונכונה, גם אם אני לא רואה אותה באותו רגע. זה עזר לי לקבל. 

גם בפעם האחת שנוצר ויכוח וכעס, איפשרתי לרגש להיות, לכאב לגאות, לדמעות לעלות ולפגיעות להיות. גם אז ידעתי שיש...

מי הזיז את כאב הראש שלה בנסיעה לירושלים ואיפה הבחילות שהתלוו מהטלטול הראשון של האוטובוס? 

 

 

בכל נסיעה, בעיקר באוטובוסים, מאז שהיא זוכרת את עצמה, היא עם בחילה וכאב ראש שהופך למיגרנה. רק הפחד מכאב הראש שיבוא... זוועה! 
משתדלת לא לנסוע הרבה, רק תחנות ספורות בסביבת הבית. אם כבר נדרשת נסיעה ארוכה, מוצאת עצמה בחרדות כבר מספר ימים קודם, לוקחת כדורים נגד מגרנות ובחילות, ולאחר הנסיעה - יומיים של התאוששות בבית... 
את המפגש האחרון החלטנו להקדיש לנסיעה שתכננה ביום שלמחרת. מצאנו כל כך הרבה משאבים שעומדים לרשותה: נשימות מהבטן, הפנמה גופנית ונפשית של השתרשות והתקרקעות בכל מצב, מקומות נעימים בהם היא יכולה להיות בדמיונה, בכל זמן שהיא חפצה ואפילו באוטובוס הנוסע, ואת היכולה הזמינה לה כל כך - פשוט להירדם...
אז הכלנו את הפחד, איתרנו משאבים, הפנמנו אותם היטב, ו......

Please reload

מאמרים