חזרנו מחופשה משפחתית של שבוע באיטליה. חברה שאלה אותי איך אני מסכמת את החופשה. חשבתי על זה כמה רגעים וסיכמתי: היה מדהים! קלטתי שכמעט ולא כעסתי/נפגעתי למעט פעם אחת בכל השבוע הזה. 

רוב הזמן התמקדתי בלהיות. כאן ועכשיו. במראות המהממים, בנופים המטריפים, במים הצלולים, בברווזים ובדגים, בשמש ובגשם, במה שהילדים אומרים ובמה שהם רוצים, במה שאני רוצה, באפשרות שלי לקבל את הרצונות שלהם או לעזור להם לקבל את שלי. בנשימה שלי, בתחושות הגוף, בחום ובקור, ברעב ובשובע. 

במידה ומה שקורה עכשיו התנגש עם הרצון שלי וראיתי שאם אנסה לשנות אגרום ליותר סבל לי ולכולם, פשוט קיבלתי, מתוך ידיעה שלכל דבר סיבה טובה ונכונה, גם אם אני לא רואה אותה באותו רגע. זה עזר לי לקבל. 

גם בפעם האחת שנוצר ויכוח וכעס, איפשרתי לרגש להיות, לכאב לגאות, לדמעות לעלות ולפגיעות להיות. גם אז ידעתי שיש...

כולנו, כל אחד ואחת 

עם הטראומות שלו/ה

טראומות חיים

שפצעו את נשמתנו עד זוב דם

והרבה יותר,

התגבשנו למשהו שלם

משהו שמורכב מכל הפצעים

מכל השריטות

מכל המכות

מכל הטראומות

מכל השמחה

מכל חוויה

מכל התרגשות

מכל פחד

מכל גילוי של חמלה

מכל אהבה.

משהו אחד שלם.

משהו שהוא יפה ומדהים ומיוחד

בדיוק בדיוק כפי שהוא.

אפשר לקבל אותי ככה כמו שאני,

אפשר גם לא.

אפשר לפתוח את הפצעים

אפשר לחפור בהם

לנסות לרפא אותם

ואפשר גם פשוט לקבל אותם

להתמסר לכאב

לכאוב אותו עד הסוף

לשקוע איתו עד הקרקעית

ולחבק אותו

לאהוב אותו

הרי הוא חלק ממני

חלק מסיפור חיי

שמכיל את כל הפצעים כולם

הפצעים הם חלק מכולי

ממי שאני.

רק לאהבה יש כוח לרפא

מעצם היותה.

כמו משהו שרואים בזוית העין

ואם ננסה להתמקד בו

הוא יעלם.

אי אפשר לתפוס את זה

רק לשחרר

להתמסר

לחוש

להיות.

להיות באהבה.

Please reload

מאמרים