חזרנו מחופשה משפחתית של שבוע באיטליה. חברה שאלה אותי איך אני מסכמת את החופשה. חשבתי על זה כמה רגעים וסיכמתי: היה מדהים! קלטתי שכמעט ולא כעסתי/נפגעתי למעט פעם אחת בכל השבוע הזה. 

רוב הזמן התמקדתי בלהיות. כאן ועכשיו. במראות המהממים, בנופים המטריפים, במים הצלולים, בברווזים ובדגים, בשמש ובגשם, במה שהילדים אומרים ובמה שהם רוצים, במה שאני רוצה, באפשרות שלי לקבל את הרצונות שלהם או לעזור להם לקבל את שלי. בנשימה שלי, בתחושות הגוף, בחום ובקור, ברעב ובשובע. 

במידה ומה שקורה עכשיו התנגש עם הרצון שלי וראיתי שאם אנסה לשנות אגרום ליותר סבל לי ולכולם, פשוט קיבלתי, מתוך ידיעה שלכל דבר סיבה טובה ונכונה, גם אם אני לא רואה אותה באותו רגע. זה עזר לי לקבל. 

גם בפעם האחת שנוצר ויכוח וכעס, איפשרתי לרגש להיות, לכאב לגאות, לדמעות לעלות ולפגיעות להיות. גם אז ידעתי שיש...

כשיש אצלי בבית טכנאי/ם, אני חווה אי שקט. קשה לי להתרכז. אני מסתובבת סביבו/ם. עושה דברים שצריך לעשות אם הם סביב המקום שבו הם עובדים. ואם זה ארוך אז לפעמים להיפך - מנסה למצוא לעצמי איזו פינה שהיא גם קצת מבודדת מהם וגם במרכז כדי שיוכלו לדבר איתי כשצריך. לא מסוגלת לשבת בשקט להתרכז במשהו עמוק, רק דברים שטחיים שלא שוקעים בהם.

היום ניסיתי להתבונן בזה - מה העניין? למה?

וכששואלים שאלות מקבלים תשובות: מישהו זר חדר למרחב הפרטי שלי. למרות שאני הזמנתי, הוא עדיין זר ואצלי בתוך הבית. הצורך בפרטיות נפגע. החופש לעשות בביתי מה שאני רוצה, איפה שאני רוצה, ללבוש מה שאני רוצה, לשבת איך שאני רוצה... נעלם בזמן הזה.

סוג של חשדנות מלווה אותי. מרגישה צורך להשגיח עליהם שלא יזוז שום דבר בבית ממקומו, אלא אם נדרש לתיקון. שלא יגנבו לי משהו, או יציצו במשהו שלא צריכים לראות....

Please reload

מאמרים