עמדתי על הגלשן וחתרתי.

היה לי קשה להתייצב.

איפשהו באמצע הים נשכבתי עליו.

לא היה לי כוח יותר.

אמרתי: נמאס לי כבר מהטלטלות האלו! נמאס לי להיות מטולטלת! די! אני רוצה שקט!

ואחרי כמה דקות של בהיה במים הצלולים, התיישבתי עליו בגב זקוף, לקחתי כמה נשימות עם מבט לים הקסום הזה. ו״התחברתי״. 

התשובה לא אחרה לבוא: היציבות היא בתוכך. בפנים. רק את אחראית לה. צרי את היציבות מבפנים והיא תשתקף בחייך. אל תתני לים, לגלים, לרוח לקחת לך אותה. את חזקה, את גמישה, את יציבה, את מוכשרת. את יכולה! קומי תעמדי ותחתרי.

וזה מה שעשיתי - נעמדתי וחתרתי לחוף, אפילו די בקלות!

כמובן שהיוגה היא הבסיס שבזכותו יכולתי לעשות את זה. כוח, גמישות, איזון, יציבה נכונה וחיבור פנימה.

מוזמנים לבוא לתרגל איתי בגבעתיים 

חזרנו מחופשה משפחתית של שבוע באיטליה. חברה שאלה אותי איך אני מסכמת את החופשה. חשבתי על זה כמה רגעים וסיכמתי: היה מדהים! קלטתי שכמעט ולא כעסתי/נפגעתי למעט פעם אחת בכל השבוע הזה. 

רוב הזמן התמקדתי בלהיות. כאן ועכשיו. במראות המהממים, בנופים המטריפים, במים הצלולים, בברווזים ובדגים, בשמש ובגשם, במה שהילדים אומרים ובמה שהם רוצים, במה שאני רוצה, באפשרות שלי לקבל את הרצונות שלהם או לעזור להם לקבל את שלי. בנשימה שלי, בתחושות הגוף, בחום ובקור, ברעב ובשובע. 

במידה ומה שקורה עכשיו התנגש עם הרצון שלי וראיתי שאם אנסה לשנות אגרום ליותר סבל לי ולכולם, פשוט קיבלתי, מתוך ידיעה שלכל דבר סיבה טובה ונכונה, גם אם אני לא רואה אותה באותו רגע. זה עזר לי לקבל. 

גם בפעם האחת שנוצר ויכוח וכעס, איפשרתי לרגש להיות, לכאב לגאות, לדמעות לעלות ולפגיעות להיות. גם אז ידעתי שיש...

הבוקר הזה של הצילומים הגיע מיד אחרי 6 ימי נופש שכללו בעיקר בטן-גב ואוכל... וגם קינוחים מטורפים...

קשה לתאר את התסכול שחוויתי כשניסיתי למצוא בגדים לצילומים ושום דבר לא נראה עלי כמו שנראה קודם.

ואולי תוך ימים ספורים הכל יתאזן ויחזור לקדמותו, אבל הצילומים היום ולא בעוד ימים ספורים...

וקול פנימי שמזכיר לי שהבטחתי לי לאהוב אותי בדיוק בדיוק כמו שאני, אז כמה קילוגרמים עודפים כבר גורמים לי להפר את ההבטחה?!.. איזו אכזבה!

פגשתי את כל הקולות, לכולם היה מקום בתוכי. עצרתי הכל ונתתי מקום לתסכול שהביא איתו המון כאב על המראה שלי. ולאשמה על שהתפתתי לאכול כל כך הרבה. ולאכזבה מעצמי. והקשבתי גם לקול המודע, החדש שהתפתח בי, שאומר לתת לי אהבה, ככה, כמו שאני עכשיו, בלי לשנות כלום, כי גם ככה מגיע לי. ולשלוח חמלה לתסכול ולאשמה ולאכזבה כי מותר להם גם להיות. ולראות את ה...

מדהים הכלי הזה. כיף גדול ופחד מטורף בו זמנית. ואני נושמת... נושמת לפחד. מציעה לאחיינית שלי לנהוג והיא עושה זאת בצורה עדינה יחסית ובכל זאת עולה בי עוד פחד. הפחד של חוסר השליטה מצטרף גם הוא לחגיגה... ואז מציעה לבת שלי לנהוג. והיא כבר פחות עדינה. לאט לאט תופסת בטחון ולוחצת חזק יותר על הגז. הכלי הזה טס במהירות על הגלים הקטנים. ה צ י ל ו ...
שוב ושוב אני מזכירה לעצמי לנשום. לנשוף הרבה אוויר החוצה. לצעוק כדי לשחרר לחץ ופחד. לתקשר את מה שאני מרגישה. ושוב לנשום...
גאה בעצמי. זה עבד. הצלחתי לזרום עם הבנות, לאפשר להן לנהוג בחופשיות, להנות מכל רגע, וכל זה בזמן שאני חווה בתוכי גם פחד מטורף וגם כיף גדול. גם וגם. היכולת לחוות ולתת מקום לגם וגם הזה והיכולת לבחור מתוך הגם וגם מה להוציא החוצה בכל רגע ואיך. מדהים. נושמת שוב. ומודה על היכולות שפיתחתי. 

בתור ילדה ועד לפני כמה שנים, אמרו לי שאני אדישה. הכל עובר דרכי.. שום דבר לא מטריד אותי... זה מה שראו מבחוץ. פוקר פייס - קראה לי המחנכת שלי בכיתה ז׳-ח׳.. ואני הייתי כל כך מתעצבנת בכל פעם שהייתי שומעת את זה.

ובפנים - רגישות עצומה. סערות וסופות..

בעצם הרגשתי שלא רואים אותי. אין שום הלימה בין הפנים ומה שמשקפים לי מבחוץ וזה עורר בי את הכעס שיושב על כאב עמוק - לא רואים אותי.

איך אדם רגיש כמוני יכול להצטייר כאדיש?

והסיבה לכך היא שבניתי לי כל כך הרבה מחסומים, שריונות, קירות, מסיכות ועטיפות, והסתגרתי בהם כך ששום דבר לא יצא חס וחלילה החוצה. ובגוף - אני זוכרת שהייתי רוקדת ובקושי זזה. בקושי מניעה את הידיים, שלא לדבר על להרים אותם חס ושלום...

שלא יראו מה יש בפנים - כי מה יגידו? אולי לא יקבלו אותי.. אולי לא יאהבו אותי.. ואז אשאר לבד בעולם! פחד מוות!

ומה בעצם...

Please reload

מאמרים