חזרנו מחופשה משפחתית של שבוע באיטליה. חברה שאלה אותי איך אני מסכמת את החופשה. חשבתי על זה כמה רגעים וסיכמתי: היה מדהים! קלטתי שכמעט ולא כעסתי/נפגעתי למעט פעם אחת בכל השבוע הזה. 

רוב הזמן התמקדתי בלהיות. כאן ועכשיו. במראות המהממים, בנופים המטריפים, במים הצלולים, בברווזים ובדגים, בשמש ובגשם, במה שהילדים אומרים ובמה שהם רוצים, במה שאני רוצה, באפשרות שלי לקבל את הרצונות שלהם או לעזור להם לקבל את שלי. בנשימה שלי, בתחושות הגוף, בחום ובקור, ברעב ובשובע. 

במידה ומה שקורה עכשיו התנגש עם הרצון שלי וראיתי שאם אנסה לשנות אגרום ליותר סבל לי ולכולם, פשוט קיבלתי, מתוך ידיעה שלכל דבר סיבה טובה ונכונה, גם אם אני לא רואה אותה באותו רגע. זה עזר לי לקבל. 

גם בפעם האחת שנוצר ויכוח וכעס, איפשרתי לרגש להיות, לכאב לגאות, לדמעות לעלות ולפגיעות להיות. גם אז ידעתי שיש...

היום בצהרים התקשרו מבי״ס וביקשו שאבוא כי בני לא מקשיב למורה ולמנהל, נשאר בחצר ולא נכנס פנימה. 

במקרה הייתי ברכב ממש קרוב לבי״ס והגעתי תוך פחות מחמש דקות. לא מצאתי אותו בחוץ וגם לא בפנים. מסתבר שהוא נכנס לכיתה מיד אחרי שאמרו לו שמתקשרים אלי. 

זה כמובן היה משמח ויחד עם זה גם מפתיע מאד. גם כי העובדה שקוראים לי לא הרתיעה אותו לפני כן (מציינת שמזמן זה לא קרה) וגם כי מעולם לא כעסתי עליו כשקראו לי ואמרו שיש בעיה. תמיד אני קשובה, מבררת איתו מה קרה ואיך הוא הרגיש עם מה שקרה. מה הביא אותו לעשות/להתנהג כמו שהתנהג. מה היו הצרכים שלו בסיטואציה. עוזרת לו לבטא את עצמו מולי ואח״כ גם מול המורים. 

ובמילים אחרות, אני מנסה להגיד, שהוא לא נכנס לכיתה כי הוא פוחד ממני (אולי קצת מהחפירות... 😅). 

ואני תוהה ומבינה - זו הסמכות ההורית שכ״כ קיוויתי להגיע אליה. כזו שבאה...

Please reload

מאמרים