עמדתי על הגלשן וחתרתי.

היה לי קשה להתייצב.

איפשהו באמצע הים נשכבתי עליו.

לא היה לי כוח יותר.

אמרתי: נמאס לי כבר מהטלטלות האלו! נמאס לי להיות מטולטלת! די! אני רוצה שקט!

ואחרי כמה דקות של בהיה במים הצלולים, התיישבתי עליו בגב זקוף, לקחתי כמה נשימות עם מבט לים הקסום הזה. ו״התחברתי״. 

התשובה לא אחרה לבוא: היציבות היא בתוכך. בפנים. רק את אחראית לה. צרי את היציבות מבפנים והיא תשתקף בחייך. אל תתני לים, לגלים, לרוח לקחת לך אותה. את חזקה, את גמישה, את יציבה, את מוכשרת. את יכולה! קומי תעמדי ותחתרי.

וזה מה שעשיתי - נעמדתי וחתרתי לחוף, אפילו די בקלות!

כמובן שהיוגה היא הבסיס שבזכותו יכולתי לעשות את זה. כוח, גמישות, איזון, יציבה נכונה וחיבור פנימה.

מוזמנים לבוא לתרגל איתי בגבעתיים 

חזרנו מחופשה משפחתית של שבוע באיטליה. חברה שאלה אותי איך אני מסכמת את החופשה. חשבתי על זה כמה רגעים וסיכמתי: היה מדהים! קלטתי שכמעט ולא כעסתי/נפגעתי למעט פעם אחת בכל השבוע הזה. 

רוב הזמן התמקדתי בלהיות. כאן ועכשיו. במראות המהממים, בנופים המטריפים, במים הצלולים, בברווזים ובדגים, בשמש ובגשם, במה שהילדים אומרים ובמה שהם רוצים, במה שאני רוצה, באפשרות שלי לקבל את הרצונות שלהם או לעזור להם לקבל את שלי. בנשימה שלי, בתחושות הגוף, בחום ובקור, ברעב ובשובע. 

במידה ומה שקורה עכשיו התנגש עם הרצון שלי וראיתי שאם אנסה לשנות אגרום ליותר סבל לי ולכולם, פשוט קיבלתי, מתוך ידיעה שלכל דבר סיבה טובה ונכונה, גם אם אני לא רואה אותה באותו רגע. זה עזר לי לקבל. 

גם בפעם האחת שנוצר ויכוח וכעס, איפשרתי לרגש להיות, לכאב לגאות, לדמעות לעלות ולפגיעות להיות. גם אז ידעתי שיש...

מדהים הכלי הזה. כיף גדול ופחד מטורף בו זמנית. ואני נושמת... נושמת לפחד. מציעה לאחיינית שלי לנהוג והיא עושה זאת בצורה עדינה יחסית ובכל זאת עולה בי עוד פחד. הפחד של חוסר השליטה מצטרף גם הוא לחגיגה... ואז מציעה לבת שלי לנהוג. והיא כבר פחות עדינה. לאט לאט תופסת בטחון ולוחצת חזק יותר על הגז. הכלי הזה טס במהירות על הגלים הקטנים. ה צ י ל ו ...
שוב ושוב אני מזכירה לעצמי לנשום. לנשוף הרבה אוויר החוצה. לצעוק כדי לשחרר לחץ ופחד. לתקשר את מה שאני מרגישה. ושוב לנשום...
גאה בעצמי. זה עבד. הצלחתי לזרום עם הבנות, לאפשר להן לנהוג בחופשיות, להנות מכל רגע, וכל זה בזמן שאני חווה בתוכי גם פחד מטורף וגם כיף גדול. גם וגם. היכולת לחוות ולתת מקום לגם וגם הזה והיכולת לבחור מתוך הגם וגם מה להוציא החוצה בכל רגע ואיך. מדהים. נושמת שוב. ומודה על היכולות שפיתחתי. 

כשיש אצלי בבית טכנאי/ם, אני חווה אי שקט. קשה לי להתרכז. אני מסתובבת סביבו/ם. עושה דברים שצריך לעשות אם הם סביב המקום שבו הם עובדים. ואם זה ארוך אז לפעמים להיפך - מנסה למצוא לעצמי איזו פינה שהיא גם קצת מבודדת מהם וגם במרכז כדי שיוכלו לדבר איתי כשצריך. לא מסוגלת לשבת בשקט להתרכז במשהו עמוק, רק דברים שטחיים שלא שוקעים בהם.

היום ניסיתי להתבונן בזה - מה העניין? למה?

וכששואלים שאלות מקבלים תשובות: מישהו זר חדר למרחב הפרטי שלי. למרות שאני הזמנתי, הוא עדיין זר ואצלי בתוך הבית. הצורך בפרטיות נפגע. החופש לעשות בביתי מה שאני רוצה, איפה שאני רוצה, ללבוש מה שאני רוצה, לשבת איך שאני רוצה... נעלם בזמן הזה.

סוג של חשדנות מלווה אותי. מרגישה צורך להשגיח עליהם שלא יזוז שום דבר בבית ממקומו, אלא אם נדרש לתיקון. שלא יגנבו לי משהו, או יציצו במשהו שלא צריכים לראות....

לפני כמה שבועות הוזמנו להתארח שישי בערב אצל אחי. ארוח מושקע, אוכל מצוין. אממה, מלא אנשים שאני לא מכירה מצטופפים בדירה לא מאד גדולה.

מצאתי את עצמי רוב הזמן מול מסך הטלויזיה הגדול שהיה פתוח על קליפים. המוזיקה נעמה לי. מעבר לזה, הייתי באי שקט גדול. נעתי בין האשמות עצמיות של למה אני לא יודעת להשתלב בחברת אנשים לא מוכרים, לבין האשמות כלפי המארחים שמזמינים כל כך הרבה אנשים, לבין האשמות כלפי האנשים שהם לא הסגנון שלי, שהשיחות שטחיות, שהם לא מספיק נחמדים, וכו׳ וכו׳...

גם הילדים שלי היו מרוחים איתי מול המסך וככה עבר הערב.

זו לא היתה פעם ראשונה, אבל כן היתה פעם ראשונה שהחלטתי במקום להאשים את עצמי ואת כולם, לפתוח את זה, קודם כל עם עצמי. והבנתי שבעצם אף אחד לא באמת אשם. אין פה אשמים או צודקים או בסדר או לא בסדר. זו פשוט אני - אני שאוהבת שיחה שקטה, אני שנ...

Please reload

מאמרים