דמעות של רגישות

May 18, 2016

למה תמיד יורדות לי דמעות כשמדברים על משהו טיפה יותר עמוק? למה אני אני חייבת לבכות? מה זה אומר עלי?
 זה מרגיש לי מביך. למה צריך את זה? למה הדמעות חושפות אותי ככה? לא יכולות להשאר שם בפנים? לצאת רק כשאני לבד? מה העניין הזה?
האם כאב זו חולשה? או פשוט כאב?
האם בכי הוא חולשה? או פשוט רגישות גדולה ומדהימה. מדהימה כמוני. 
 כאב ובכי צחוק ושמחה - משם באה העוצמה. משם בא הכוח, התשוקה, החיים, האושר, האהבה. 
אולי אני מאמינה שאם כואב לי אני צריכה להתמסר למישהו כדי להקל את הכאב?
 אולי זה נכון- אני צריכה להתמסר לעצמי. לתת לעצמי לחוות את הכאב. להתמסר למקום שכואב. להרגיש אותו עד הסוף. להיות שם איתו. עד שמתוך ההתמסרות הזאת הכאב יתמוסס לו לאט לאט ויאפשר לי לנשום באופן מלא ושלם. שלם עם עצמי על כך שהיה לי את הכוח והעוצמה לחוות את הכאב ולתת לו לעבור מבלי להשאיר משקעים נוספים. וכשהכאב נגמר ללא משקעים החוויה היא של אהבה גדולה. אהבה שמציפה את כולי. את כל מהותי. את כל מי שאני. אהבה לעצמי. אהבה לעולם. אהבה לכל מי ומה שסביבי. 
 אושר גדול. אהבה גדולה. שקט. נשימה מלאה. אנרגיית החיים. יוגה אמיתית. חיבור אמיתי.

רגישות זו העוצמה שלי. המתנה שלי. המקום שממנו אני יכולה לצאת לעולם עם כל היופי שבי. אני רוצה שהרגישות תהיה שם כל הזמן. תכוון אותי ותנחה אותי. שאוכל להשאר בלב פתוח תמיד. לכל מי שאפגוש. לכל מי שסביבי. 
 זה טוב לבכות. גם כשאני שמחה. דמעות של אושר. דמעות של רגישות. דמעות של שמחה. גיליתי את עצמי. אני רגישה. מאד רגישה. וזו המתנה שלי לעולם. רגישות. בכי. זו אני. ואני מקבלת את עצמי כמו שאני. בדיוק כמו שאני. מלאה ברגישות. מזמינה אותה להיות בי ככל האפשר. רק שתבוא. שארגיש. שאפתח. שאבכה...

 

יוגה. לפתוח את הלב

Please reload