לדעת לטפל בעצמי

December 24, 2017

הבוקר כשהתעוררתי ועדיין הייתי במיטה, עשיתי איזו תנועה עם הראש ופתאום נתפס לי הצוואר-שיכמה. פילח אותי כאב נורא עד שלרגע נעתקה נשמתי. 

בזכות המודעות הגופנית והנשימתית שפיתחתי, מיד שמתי לב לנשימה ושלחתי הוראה לגוף לנשום. בהתחלה הנשימה היתה קצרה בלי יכולת להעמיק. העמקת הנשימה הביאה איתה כאב גדול מדי. 

נזכרתי במילים של אפרת גרוסמן, המורה שלי, ״למות לתוך הכאב״, להתמסר, בלי לנסות לעשות איתו כלום ואיפשרתי לעצמי למות לתוכו. פשוט לשכב איתו ככה ולנשום רק עד כמה שאפשרי לי לנשום. והנשימה נרגעה. 

בשלב מסוים עלה מהגוף צורך לזוז מהמקום הזה, אז התחלתי לבדוק ולחקור מה אפשרי לי. לא התיימרתי לקום חס וחלילה, רק בדקתי אם אפשר לזוז איזה סנטימטר או שניים. להשאר לנשום שם. לזוז אולי לכיוון השני. להשאר לנשום גם שם.  

מתוך חקירה קודמת על ההשפעה של תנועת האגן על הגב העליון והצוואר, החלטתי להניע גם אותו, כי את האגן היה לי קל יותר להזיז. וגם תנועת האגן יצרה תנועה ומתיחה עדינה למקום. 

בהמשך בדקתי גם את התנועה המורכבת של השכמות על כל כיווניה, בעדינות, והבנתי שהן יכולות לזוז לכל הכיוונים וליצור מתיחה נעימה למקום. 

הבנתי את המקור הנפשי והריגשי של הכאב: התסכול והאכזבה מעצמי שאני לא מצליחה לבטא את עצמי במלואי. והחלטתי ׳למות׳ גם לתוך הכאב הזה ולהסכים שאני אצליח בדיוק בזמן שמדויק לי להצליח ובדיוק בזמן שמדויק גם לאחרים שאצליח. 

הסכמתי לשחרר. לשחרר את הגוף ואת הרקמות עם כל נשיפה. לשחרר את הנשימה ולתת לה להיות בדיוק עד איפה שהיא יכולה להיות. לשחרר את הציפייה מעצמי להביא את עצמי ואת שפת הלב לכל המרחבים שאני לא מצליחה. פשוט לשחרר ולהתמסר למה שקורה עכשיו ולדעת שזה יבוא בדיוק בדיוק בזמן המדויק לזה לבוא.  

הייתי בתוך זה שעה, אולי יותר, לא כל כך מחוברת לזמן. נושמת, נעה מדי פעם למקומות האפשריים, אומרת לעצמי למות לתוך זה, אומרת לעצמי לשחרר, להרפות. עד שבנקודה מסוימת הצלחתי לזוז מספיק, עד שעלתה בי מחשבה שאולי כן אצליח לקום לשירותים :) 

מתוך המקום המשחרר שעושה רק מה שאפשרי ותומך, קמתי. והתנהלתי עם זה בחקירה של מה עושה לי טוב, ואיזה תנועה יוצרת מתיחה נעימה לגוף. 

3-4 שעות לאחר מכן כבר יכולתי לשכב עם הגב העליון על גליל ולעסות אותו לעומק. ומהצהריים חזרתי לתפקוד רגיל לחלוטין למעט כאב קל בקצה טווח התנועה של הצוואר.  

מוקירת תודה על היכולת להעמיק ולשהות בכל הרבדים: הפיזי, האנרגטי, הריגשי, המנטלי והרוחני.  

מוקירת תודה לארבע האיכויות שליוו אותי: האהבה והחמלה לגוף ולנפש שלי, היכולת ליצור נפרדות מהמקום הכואב כדי לחקור אותו, שמחה בכל הצלחה שהצלחתי, בכל תנועה שהתאפשרה, בכל תובנה שעלתה.  

מוקירת תודה ענקית על כל המפתחות שזכיתי בהם בשנים האחרונות - הנשימה, תשומת הלב למה שקורה בגוף בכל רגע, ההתמסרות לכאב במלואו, ההיכרות העמוקה עם הגוף והתנועה, החיבור לנפש, התובנות שעלו וההקשבה להן, האמונה בדיוק שיגיע והצופה שיכול לצפות מהצד ולא להתערבב.  

ומוקירת תודה גדולה למורים המדהימים שלימדו אותי את כל זה: אפרת גרוסמן, ציפי נגב, גיל זולברג, אוהד אינטרטור, אייל שמש. 

הפעם לא סבלתי מהכאב, איפשרתי והרגשתי וחקרתי אותו. מדהים!  

Please reload