כאב והקשבה

July 5, 2018

 

חווה היום אבל. כאב של פרידה, דקות לפני שיעור היוגה שהייתי אמורה להעביר. לא הספקתי לעכל, לא הספקתי לאפשר לעצמי לשחרר קצת מהעצב. נאלצתי כמו לדחוס הכל מהר מהר למזוודה, לסגור היטב ולהתחיל את השיעור.
התחלתי בהנחיה הרגילה של הקשבה לנשימה. התבוננתי בה. שטוחה, תקועה. לא זורמת. הנשיפה ממשיכה בלי סוף, רוצה להשאר בריק, מדי פעם נאלצת להתמלא קצת מחדש כדי להמשיך לנשום. לא נכנס הרבה אוויר.
עמדנו בתנוחת ההר, נתתי הנחיות להתקרקע מטה לתוך הקרקע. אני מתקרקעת והרגליים כואבות. אומרות לי: עזבי אותנו עכשיו, תני לנו להתמוטט רגע...
עבדנו על פיתולים, בכל פתיחה של החזה מרגישה את הכאב תקוע מהסרעפת ועד לגרון. השכמות כואבות. הגב העליון אומר לי: עזבי אותי עכשיו, תני לי להתקמר. תני לי להסגר...
ואני מקשיבה. כל הזמן מקשיבה באהבה. מקבלת. מבינה. חומלת. אומרת להם: עוד מעט. עוד מעט אפשר יהיה להרפות, להתקמר, להתמוטט, לפרוק.
הנשימה נפתחה והגוף משתף פעולה. מחכה בסבלנות. יודע שיקבל את מה שהוא צריך.
מדהים להיות עם התחושות שעולות מהגוף. לראות איך כל משבר וכל טראומה מתבטאת בגוף. מדברת ממנו.
להיות בקשב לדרך הנכונה לכל אחד בכל רגע לפרוק את הכאב שעולה. יכולה להיות בתנועה, בקול, בנשימה, בבכי, בצעקה, בדיבור, ברעד... כל הרבדים קיימים כל הזמן. רק לאפשר להם להיות, לאפשר לכל אנרגיה תקועה לזוז. לתת לטראומה להשתחרר. כדי שנוכל להמשיך לחיות!

Please reload