מי אדישה מי?

June 29, 2018

 

 

בתור ילדה ועד לפני כמה שנים, אמרו לי שאני אדישה. הכל עובר דרכי.. שום דבר לא מטריד אותי... זה מה שראו מבחוץ. פוקר פייס - קראה לי המחנכת שלי בכיתה ז׳-ח׳.. ואני הייתי כל כך מתעצבנת בכל פעם שהייתי שומעת את זה.

ובפנים - רגישות עצומה. סערות וסופות..

בעצם הרגשתי שלא רואים אותי. אין שום הלימה בין הפנים ומה שמשקפים לי מבחוץ וזה עורר בי את הכעס שיושב על כאב עמוק - לא רואים אותי.

איך אדם רגיש כמוני יכול להצטייר כאדיש?

והסיבה לכך היא שבניתי לי כל כך הרבה מחסומים, שריונות, קירות, מסיכות ועטיפות, והסתגרתי בהם כך ששום דבר לא יצא חס וחלילה החוצה. ובגוף - אני זוכרת שהייתי רוקדת ובקושי זזה. בקושי מניעה את הידיים, שלא לדבר על להרים אותם חס ושלום...

שלא יראו מה יש בפנים - כי מה יגידו? אולי לא יקבלו אותי.. אולי לא יאהבו אותי.. ואז אשאר לבד בעולם! פחד מוות!

ומה בעצם הרגשתי בתוך כל הקירות וההגנות? לבד... פגיעות גדולה, חוסר שייכות, חוסר בטחון עצמי. מה שפחדתי ממנו התממש במציאות הרגשית שלי.

ומה שיקפו לי מבחוץ? אדישות...

ואת האדישות לא ממש אוהבים. תכונת אופי שנתפסת די שלילית ומעצבנת הרבה אנשים, במיוחד היותר חרדתיים שבינינו, כי היא משקפת להם מה הם לא ובעיקר כי הם לא מקבלים שום אמפתיה למה שהם מרגישים. בעצם הייתי בנתק ובתוך הנתק הזה לא יכולתי לתת הרבה אמפתיה ולהרגיש את האדם שמולי.

בשנים האחרונות למדתי לחבק בחמלה את כל מה שיש בי, גם את האדישות, גם את הרגישות הגדולה, גם את הסערות, גם את הפגיעות וגם את השריון והמסיכות. את הההככככלללל!!!! ולאהוב! לאהוב אותי בדיוק בדיוק כמו שאני עכשיו. ולאט לאט מתקלפת לה עוד קליפה ועוד קליפה, עוד מסיכה ועוד מחסום יורדים. ונשארת אני עם הילדה שבי, הפגועה לפעמים, הבודדה לפעמים, זאת שאומרת שהיא לא מספיק טובה ושאולי יש לה מה לתת לעולם, אבל היא לא תדע איך להוציא את זה. ואני רואה אותה ומחבקת אותה, בדיוק בדיוק כמו שהיא עכשיו ואומרת לה שאני איתה תמיד והיא אף פעם לא תהיה לבד ושאני ממש סומכת עליה ויודעת, שהיא כבר יודעת איך לתת את המתנה שלה לעולם. שהיא כבר נותנת את המתנה שלה לעולם בעצם נוכחותה כאן.

ומה משקפים לי היום? האדישות הפכה לשלווה ורוגע. אנשים מתקרבים אלי כדי להרגע. ״להדבק קצת בשלווה שלך״ אומרים לי. מרגע שהבנתי שאני יכולה לחבק ולאהוב גם את האדישות שלי, היא הפכה למקור של כוח, וכל הסובבים הבינו שזה מה שזה! לא שמעתי את המילה אדישות מכוונת כלפי כבר שנים! מאז שלמדתי לחבק אותה..

והריקוד? וואו!!! הידיים מתעופפות לכל הכיוונים.. האגן ועמוד השדרה כולו מתמלא בתנועה.. חופש!!!

והסדנה שלי שנפתחת כבר בשבוע הבא היא עוד דרך לתת את המתנות שלי לעולם - ללמד אהבה וחמלה קודם כל לעצמנו, ללמד שינוי של נקודת המבט, גם על התכונות שלנו שנראות לנו מאתגרות או ׳לא בסדר׳, ללמד לקלף עוד כמה קליפות ולאפשר ללב להפתח, ללמד לחיות חיים של חופש ובחירה חופשית. 

Please reload