חוסר אונים

September 12, 2018

 

היום שוב, נסיונות נואשים להקים את הילד לבי״ס בבוקר. והוא לא מראה שום סימן שזה הולך לקרות בקרוב...

אז שוב עצרתי, נשמתי, הרגשתי את מה שקורה בי עכשיו. הדבר הנוכח ביותר היה חוסר האונים שלי! ידעתי שאם אתעקש מספיק הוא יקום, אבל באיזו שעה זה יהיה? שוב אחרי שכבר יתחילו ללמוד??

המחשבה הראשונה שעלתה לי כפתרון היתה לאיים בעונש. והמחשבה השניה היתה - שאני ממש לא אוהבת עונשים. יש כמה סיבות לכך:

1. הם התבררו כלא יעילים. אצלינו לפחות. 

2. הם יוצרים ריחוק ופוגעים במערכת היחסים שלי עם הילדים. 

3. באופן עקרוני אני מתנגדת ליצירת תנועה מתוך פחד. אני מאמינה שזו תנועה שאינה מיטיבה. 

ושוב עלה חוסר האונים.

אז ניגשתי אליו ואמרתי לו שאני ממש בחוסר אונים. אין לי מושג איך להקים אותו מהמיטה. אולי הוא יכול לעזור? התשובה לא היתה פרודוקטיבית - אני עייף.. אז המשכתי לשתף ואמרתי שמאחר ואני בחוסר אונים ואין לי שום רעיון אחר, אם הוא לא יקום ויתחיל להתארגן תוך 2 דק׳, אתן לו עונש שבכלל לא קשור, אבל מחוסר ברירה - הוא לא יראה מסכים היום. 

אמנם לקח לו דקה וחצי למתוח את זה כדי לבדוק... אבל זה עבד. והוא קם עם חיוך ועם הבנה שאני רואה אותו ולא באמת בעניין של העונש. וגם עם הבנה כלפי המצב שלי והבנה לסיבה לאיום הזה, שלא באה ממקום של רצון להפחיד או להעמיד אותו במצב מושפל וחסר אונים מולי. 

וחוץ מהחיוך והאנרגיות הטובות שהיו, הוא גם יצא בזמן לבי״ס!

ואם אני מסתכלת רגע לאחור על הסיטואציה: היתה שם הרבה אהבה אליו והרבה חמלה והבנה כלפיו. גם אני מהמתקשים לקום בבוקר.. ויחד עם זה היתה גם נפרדות - יש אותו ואת הקושי שלו ויש אותי ואת הצורך שלי והאחריות שלי להביא אותו בזמן לבי״ס. כשכל אלו חיים ביחד - אהבה, חמלה ונפרדות - אפשר גם לשמוח!

 

 

יוגה. לפתוח את הלב

 

Please reload