.png)
חזרנו מחופשה משפחתית של שבוע באיטליה. חברה שאלה אותי איך אני מסכמת את החופשה. חשבתי על זה כמה רגעים וסיכמתי: היה מדהים! קלטתי שכמעט ולא כעסתי/נפגעתי למעט פעם אחת בכל השבוע הזה.
רוב הזמן התמקדתי בלהיות. כאן ועכשיו. במראות המהממים, בנופים המטריפים, במים הצלולים, בברווזים ובדגים, בשמש ובגשם, במה שהילדים אומרים ובמה שהם רוצים, במה שאני רוצה, באפשרות שלי לקבל את הרצונות שלהם או לעזור להם לקבל את שלי. בנשימה שלי, בתחושות הגוף, בחום ובקור, ברעב ובשובע.
במידה ומה שקורה עכשיו התנגש עם הרצון שלי וראיתי שאם אנסה לשנות אגרום ליותר סבל לי ולכולם, פשוט קיבלתי, מתוך ידיעה שלכל דבר סיבה טובה ונכונה, גם אם אני לא רואה אותה באותו רגע. זה עזר לי לקבל.
גם בפעם האחת שנוצר ויכוח וכעס, איפשרתי לרגש להיות, לכאב לגאות, לדמעות לעלות ולפגיעות להיות. גם אז ידעתי שיש סיבה טובה לכל זה. וגם ידעתי שבשבוע שלם של 24/7 ביחד, טיבעי שזה יקרה וזה ממש בסדר.
תוך כדי השבוע הזה קראתי קצת בספר שנקרא ״בנשימה אחת״ של פרייה הרט. כל פעם מספר עמודים בודדים, שהזכירו לי שוב ושוב להתבונן בנשימה הטיבעית שלי בסקרנות ובחקירה. וכך, שוב ושוב חזרתי פשוט להיות, בכאן ועכשיו.
לא היה לי צורך לקום מוקדם למדיטציה או ליוגה. שילבתי את אלו במהלך כל היום, כל יום. בכל הזדמנות של עמידה בתור עשיתי את כל המתיחות והתנוחות שהתאפשרו לי ביצירתיות עם מה שהיה לידי באותו רגע (כאן למטה בתמונות). בהליכה התמקדתי במגע כפות הרגליים בקרקע ובתנועתיות של הגב. באוטובוס מהמטוס ולמטוס נתליתי על המעקות להחזקה. במטוס וברכב הנעתי את הצוואר, את הכתפיים, פיתולים, קימור וקיעור. ובעצם עשיתי מדיטציה גם בתנועה וגם במנוחה מתוך ההתבוננות בנשימה.
לא הגעתי למצבי חוסר אונים גם כשהבן שלי היה בהם (זה כבר לפוסט אחר) כי פשוט ידעתי שהוא יודע מה הכי טוב בשבילו ואני תפקידי רק לאפשר.
גם לא נפלתי ל׳קריזות׳ של הילדה המתבגרת כי ידעתי לצאת לרגע מהסיטואציה, לצפות מהצד ולהבין שרק צריך לתת לזה רגע של נשימה, להרגע, והרבה אהבה.
ואני יכולה לסכם את החופשה הזאת כחופשה הטובה ביותר, אפילו יותר מאלו שהיו לפני הילדים!
מנסיון, הכלים של היוגה ממש עובדים! מאמירות ששוכחים אחרי כמה שעות, הם יכולים להפוך באמצעות תרגול, לדרך חיים. דרך שמשנה ומשדרגת את החיים.
