מפגש מרפא

November 19, 2018

 

 

היא עברה דירה. 

בבוקר למחרת היא הזמינה אותי למפגש לבבות. 

הגעתי אליה והיא שיתפה אותי שהראש שלה כבד. 

הזמנתי אותה להרפייה בשכיבה והצעתי לה עיסוי קרקפת.

הרגשתי אותה בקצות אצבעותי, את העור, את המרקם שלו, את הקרקפת והשיער, כל בליטה וכל שקע, כל עצם וכל רקמה רכה. כל כולי בכפות הידיים שלי, בחיבור איתה, בהקשבה אליה. מדיטציה עמוקה לתוך החיבור הזה בינינו שנוצר בין כפות ידי לראשה. הרגשתי את האנרגיות זורמות דרכי והזרמתי אותן הלאה אליה. כמו צינור. אנרגיות שהיתה כ"כ זקוקה להן.

מדי פעם מעבירה קשב גם לגופי. בודקת שהוא בטוב, שהתנוחה נעימה לו. יודעת שאם אני בטוב, היא תיהיה עוד יותר בטוב. הצינור יהיה פתוח יותר להזרמה של האנרגיות הנפלאות שרוצות לזרום דרכי.

אני מתענגת על הנתינה הזאת. מרגישה אהבה, מעבירה את האהבה הזאת הלאה דרך כפות הידיים שלי. בעדינות, באיטיות ובסבלנות אין קץ.

תוך כדי צלילי הפסנתר מתנגנים ברקע, מרגיעים ומענגים את הלב.

היא משתפת אותי בלחץ שהיא חשה בראש. אני עוברת לשם, ומרגישה. מרגישה את הצורך שלה עכשיו, מקשיבה לרגע הזה. סומכת על כל מה שעולה אצלי לעשות. יודעת שאני בשליחות עכשיו ומה שעובר דרכי הוא לא שלי.

"שימי לב לנשימה שלך" אני מנחה אותה.

"יש לי צורך כזה שתלחצי יותר חזק במקום הכואב" היא אומרת.

אני לוחצת.

"מה קורה לך בשאר הגוף, בשרירים בעורף, בצוואר?" אני שואלת. 

"הכל רפוי, זה המקום היחיד שעוד מחזיק. הראש, הפחדים, העומס, ההשרדותיות. בא לי לבכות אותו, לשחרר אותו דרך העיניים", היא אומרת. 

"אז תבכי", אני אומרת לה.

היא דומעת ואומרת: "הפחד הזה כל פעם בא ומבקש מקום. הפחד הזה ממה יהיה, הפחד מהלא נודע".

 

אני לוחצת בדיוק במקום שמצית את הרגש. הידיעה היכן ללחוץ עוברת דרך כפות ידי אליה. היא נאנחת מכאב והנאה. 

"את לוחצת בדיוק במקום שנמצא הרגש הזה עכשיו", היא אומרת

"מה הוא אומר, הרגש?", אני שואלת

"שאני מפחדת", היא אומרת בקול חלש

"ממה?", אני שואלת

"לא יודעת, אני מפחדת כי אני לא יודעת. 

כמו ילדה קטנה, הולכת לאיבוד שם", היא אומרת

"את רוצה להגיד משהו לפחד?", אני שואלת

"אני רואה אותך... מחבקת אותך...", היא אומרת

מה הוא אומר?", אני שואלת.

"הוא לא כזה מאמין לי לחיבוק", היא אומרת

נהיה לה קר, אני מכסה אותה בשמיכה נעימה והיא מתכרבלת בהנאה ובפינוק. 

"אני נהיית כזאת פינוקי", היא אומרת

אני נותנת לה נשיקה במצח, הוא פשוט דורש נשיקה.

אנחנו צוחקות.

 

הצחוק משחרר קצת ופותח את ההרפיה.

היא מרפה לראש הכואב, לאותו פחד שבא לבקש מקום. 

אנחנו נותנות לו מקום, מאפשרות לו להיות, באהבה. 

לאט לאט הוא נרגע. כאב הראש משתחרר.

ומגיע השקט, הרגיעה, האמון והתקווה.

 

אני מרגישה שלא היה כאן מפגש של טיפול או עבודה. פשוט התנהלתי מתוך תדרים נקיים מכוונים לאמת ואהבה. מילאתי את שליחותי ללא מאמץ מיוחד.

"היה לי נעים ומיוחד ללוות אותך במגע." אני משתפת אותה.

והיא אומרת לי,

"תקשיבי, העולם חייב לדעת את זה, את מה שיש לך, את ידי האהבה שלך. זה לא פייר להשאיר את המתנה הזאת אצלך, יש הרבה נשמות ולבבות שזקוקים לך. תכתבי על זה, זה חלק מהשליחות שלך, לידע את העולם על זה. 

בואי תני לעולם את הדבר הזה שאת נהנית ממנו".

לתאום מפגש מרפא: 052-7908882

Please reload