לקחת אחריות

שנתיים וחצי היתה לנו כלבה

מתוקה, מקסימה, אוהבת ואהובה

רק מה..

אני לא רציתי אחריות על כלבה

הילדה רצתה

כמובן התחייבה

וכמובן שלא עמדה בהתחייבותה.

יכולתי להיות קורבן הנסיבות והטעות,

לצאת איתה לטייל במירמור,

אך בחרתי שלא.

במשך שנתיים וחצי ניסיתי הכל -

שיחות, טבלאות, בקשות, דרישות...

ולא רק את הילדים ניסיתי להביא ללקיחת אחריות -

גם את עצמי!

עבדתי על עצמי בנסיון לקבל את המטלה באהבה, לצאת איתה בכיף,

להנות מהטיולים,

לראות את היתרונות שיש בהם.

וראיתי - התרעננות וחימום בוקר,

איוורור בערב בחוץ,

הסתלבטות נינוחה בגינת הכלבים,

שקיעות של אחה"צ...

ובכל זאת, התוספת הרגשית של הכלבה לחיי לא הצדיקה את ההשקעה הגדולה, ושוב ושוב חזרתי להרגיש שלא מתאים לי בשלב זה בחיי לקחת אחריות על הכלבה והגעתי למסקנה שגם ילדיי לא בשלים לכך כרגע. אז לקחתי אחריות על החיים שלי ושל המשפחה שלי ומצאתי לכלבה בית חם במושב עם חצר גדולה ויפה. אנשים מקסימים ומרחבים שמאד מתאימים לה.

ומסרנו...

מה שאני מרגישה יצא בשיר:

מסרנו

מסרנו את הכלבה

הכלבה האהובה והשמחה

שחיה איתנו תקופה ארוכה

חלק מהבית

חלק מהחיים

והיא כל כך חסרה

להכנס הביתה

בלי קבלת הפנים

עם הצעדים הרועשים

לקום בבוקר בלי שמישהו יצטרך להוציא

ובלי שאף אחד לא הוציא,

ובלי להשאר לבד איתה.

בלי להוציא, או לספוג את רגשות האשם

להתחיל שיעורי יוגה

בלי לסגור אותה בחדר

לסיים את השיעורים

בלי לשחרר

כלי האוכל והמים כבר לא שם

הפינה ריקה ונקיה

מסירה פרווה מנעלי הבית

כי לא תדבק בחזרה

וזה עצוב, הלב מתכווץ

הדמעות עולות

הגרון חונק

כל מה שאמור היה להיות חופש

הופך לעוד תזכורת קשה

שנתיים וחצי שהשתרשו הרגלים

וברגע אחד נתלשו שורשים.

ומה איתה? טוב לה שם?

איך מרגיש לה העולם?

כמה נטישה נוכחת בנפשה

וכמה היא שמחה

על הבית החדש עם החצר הגדולה,

על סביבת המושב הירוקה והיפה?

עד כמה היא עצובה?

נותנת מקום לכאב, לאשמה

לבכי שעולה מפעם לפעם

נושמת, נוכחת, מרגישה.

יומיים אחרי מתוך הנשימה

עולה קול התבונה שאומר:

שחררי. שחררי אותה לנפשה.

תרפי ותיהי.

כבר אמרת שאת כאן אם ירצו להחזיר.

ורגע של שיחרור נכנס

נשימה

פתאום תחושת החופש

שכל כך חיכיתי לה

אין אחריות על עוד נפש חיה

לא צריך לצאת איתה

אין צורך בטבלה

אפשר לצאת לחופשה בשלווה.

וואו... יש גם סוג כזה של הרגשה!

ורגע אחרי

עוד פינה שמזכירה

ושוב העצב מחלחל בחזרה

ואני נזכרת: שחררי...

ונעה מתחושה לתחושה

גלים גלים

תנועה בריאה

גם וגם נוכח

מתבוננת כצופה

במה שקורה בפנים

ויודעת שרק רגע אחד

נחשב באמת בחיים

הרגע הזה רגע ההווה.

אני כאן והיא שם בינתיים

כל אחת במסע שלה

אולי יצטלבו דרכנו שוב

לא נדע

מרחיבה את המיכל הרגשי

לכל מה שנוכח בתוכי

ונושמת... מאפשרת

לשמחה להיות

מותר?

לחופש לפלוש

אפשר?

לתפוס מקום תודעה

נרחב יותר

עד שרק אהבה תשאר

אהבה לעצמי

אהבה לכלבה

אהבה שאינה תלויה

במקום ובזמן.

הוויה.

מי שרוצה ללמוד לקחת אחריות על חייו ולהכיל את הכאב מהשינוי, מוזמן למפגשים אישיים 052-7908882