.png)
כיתה ו׳ אולי ז׳, לקחו אותנו לפארק מים. אני עולה למגלשות המפחידות, יורדת מרוגשת והולכת לעלות שוב. המורה פוגשת אותי בדרך, שואלת לשלומי ואז קוראת לי ״פוקר-פייס״. במהלך עוד שנים אח״כ קראו לי ״אדישה״.
רק לאחרונה אני מבינה את המשמעות - סוג של חסימה/נתק בגרון, שלא מאפשרת למה שקורה בעולם הרגשי שלי להראות ולהישמע בעולם. וכשלא מראים ולא משמיעים את מה שקורה בפנים החוצה, חלק גדול מהיכולת להרגיש נחסמת.
אז חשבתי שאני מרגישה אבל לא הבנתי כמה מזה חסום.
ועוד תובנה - הפוקר פייס מעיד על פחד. פחד להראות מה אני מרגישה באמת, כי אם אראה אולי ידחו אותי, ינטשו אותי, לא יאהבו אותי. אבל כשאני עם הפוקר פייס אני כן מראה משהו החוצה. ומה שאני מראה הוא מנותק ממה שאני מרגישה. וכשאין התאמה בין הבפנים לבחוץ, יש הרבה יותר סיכוי לקבל דחיה!
אז המסקנה היא פשוט להיות אני ולבטא את כל קשת הרגשות שלי בעולם. מי שיוכל להכיל אותי כמו שאני יתקרב ומי שלא יתרחק. וזה בסדר. כי זה גם יאפשר לי להרגיש במלוא העוצמה וגם ירחיק ממני את מי שלא מתאים לי ולא יכול להכיל אותי כמו שאני. ואז אוכל להיות בחופש אמיתי!
ללמוד לבטא זה תהליך. תהליך שאני עוברת כבר כמה שנים. ואין ספק שהוא משתלם!
מי שרוצה לעבור איתי תהליך כזה מוזמן באהבה