צלעות תפוסות

August 21, 2019

 

שבת. אתגרי הוצאת הילדים מהמסך. אתגרים שנפרשים ונמרחים על פני כל השבוע, עכשיו בחופש הגדול. את הבן הצלחנו לשכנע לבוא, את הבת לא. אחרי המון המון מילים והמון עבודה להיות במקום מכיל ומקבל ומבין, אנחנו ליד האוטו, מנסים להכניס את האופניים. הבן שהשתכנע לבוא עצוב שאחותו בחרה שלא. קשה לו. והוא מתעקש על הדרך שבה האופניים יכנסו לרכב. אני עושה עוד מאמץ אחד עם האופניים, אפילו אי אפשר לומר שעשיתי תנועה לא נכונה. את כל התנועות הכי הזויות הגוף שלי רגיל לעשות כבר ביוגה. אבל השריר בצלעות מאחור נתפס.. אני מרגישה שמשהו מאד לא טוב קרה לי עכשיו. אני מנסה עוד מתיחה, אולי ישתחרר. אבל לא. מתקשה לנשום. בטח לא להמשיך לבדוק מה הוא רוצה עם האופניים ולהזיז. עזבתי הכל והלכתי לשבת במושב הקדמי. הם מדברים, מנסים לפתור את העניין. אני רוצה להתערב, לעזור, אבל מבינה שלא יכולה לדבר. הכאב.. הכאב כל כך גדול.. הגוף אמר לי: תעצרי עכשיו! את לא יכולה להכיל יותר! תעצרי לטפל בעצמך. אז עצרתי. ניסיתי לנשום. לאט, בעדינות. פגשתי את הילדה שבי, זאת שקשה לה עכשיו כל כך. זאת שמתוסכלת ומאוכזבת מעצמה שלא הצליחה לשכנע את הגדולה להצטרף. זאת שמרגישה דחויה ונטושה ע״י הבת הגדולה. זאת שפוחדת מאיזה קרע משפחתי. זאת שרואה את האכזבה של הבן ולא מצליחה לעשות איתה כלום כי גם היא איתו שם. זאת שחווה באותם רגעים כאב גדול. כאב נפשי שלא יכלה לשאת, אז הגוף נחלץ לעזרתה ויצר כאב פיזי להתעסק בו בינתיים.. שלא תצטרך להרגיש.. והבכי עלה ברגע.. המון דמעות.. דמעות של כאב ודמעות של שחרור הכאב. כמה טוב לראות את עצמי. להעניק לעצמי רגעים של אהבה. לא צריך לפתור את הבעיות, מספיק לקבל נראות ומתוך החזרה למקום הטוב שלי, הדברים מסתדרים מעצמם. 

 

במשך השעה ומשהו שנסענו (אחרי שהם הסתדרו מצוין עם האופניים בלעדי), המשיכו לעלות דמעות ואני המשכתי לנשום. מדי פעם אפילו העזתי לזוז קצת למתיחות עדינות ונשמתי בתוכן. כשהגענו יכולתי כבר לתפקד. המשכתי לנוע ביוגה, תחת האקליפטוסים, לנשום את האוויר המרפא של הטבע. מהמקום הטוב שלי כבר יכולתי להנות באמת, להיות עם הילד, לתת לו את כל תשומת הלב. היה יום מקסים! יום כיף בטבע. נהננו כולנו מאד. וזאת שלא באה, רשמה לעצמה לא לוותר על זה בפעם הבאה...

למחרת, אחרי שיעור יוגה (ממוקד צלעות) שהעברתי ומפגש מרפא שהענקתי בים, עם אוויר הים וההתמקדות במפגש, הכל כבר עבר. 

מוקירת תודה על הכלים העוצמתיים שרכשתי לעצמי בשנים האחרונות. כלים של יוגה, של גוף ונפש. כלים שמאפשרים לי, גם ברגעים הכי כואבים, לראות את האור, לדעת שיעבור, ולדעת בדיוק מה אני צריכה לעשות בשביל זה. לדעת מה הגוף-נפש שלי מבקש עכשיו ולדעת לתת את המענה המיטיב. עוצמה שמגלה את עצמה במקומות הכי כואבים וחלשים. מדהים ומרגש אותי לפגוש את היכולות האלו כל פעם מחדש ולדעת שהן שלי. רכשתי אותן ״כראוי, בהתמדה ולאורך זמן״ (פטנג׳לי, סוטרה 14.1) והתוצאות כבר כאן!

Please reload