כשאהבה נכנסת לקליניקה

אהבה היא כוח עצום במרחב טיפולי.

היא יכולה להמיס שריון, לפתוח לב, וליצור תחושת קרבה אמיתית בין שני בני אדם.

אבל אהבה כזו גם דורשת מהמנחה ענווה, אחריות, נוכחות ודיוק.

האהבה שמופיעה בקליניקה היא לא “שלי” או “שלו” –

היא אנרגיה שעוברת בינינו, ביטוי של החיים עצמם.

אבל לפעמים, כשהיא עזה מדי, היא יכולה לגעת גם בי, להזכיר פצע ישן או כמיהה אנושית לחיבור.

לרגע קטן יכולה להופיע התרגשות, סקרנות, אפילו בלבול עדין.

בעולם הטיפול אנחנו קוראים לזה העברה והעברה נגדית.

המונחה משליך על המנחה דמות מיטיבה מהעבר – אם, אב, אהוב או דמות מצילה.

והמנחה, אם אינו/ה ער/ה, עלול/ה להיסחף פנימה ולהגיב מתוך צרכים אישיים.

כך האהבה שהייתה יכולה להיות כוח מרפא, הופכת למרחב מבלבל או אפילו פוצע.

יש רגעים שבהם האהבה הופכת למניפולציה, כשהמנחה מערב/ת את הצרכים האישיים שלו/ה,

ואז נוצר בלבול כואב ומערכת יחסים לא שוויונית.

אני רואה את זה כעיוות של כוח הריפוי –

כי אהבה אמיתית לא מבקשת לעצמה דבר.

אבל כשהמנחה נוכח/ת, מתבונן/ת, מזהה את ההשלכה ולא פועל/ת מתוכה – משהו אחר קורה.

האהבה נשארת במרחב כזרם של חסד, של שפע.

היא כבר לא אהבה “שצריך לממש” או “שאי אפשר לקבל”, אלא אנרגיה זורמת שמרפאת מעצם נוכחותה.

התרגול שלי הוא לחזור אל המרכז. לנשום. לזכור מי אני, ומה אני מחזיקה כאן.

לא כי אסור להרגיש – אלא כי האחריות שלי היא להישאר במודעות בתוך ההרגשה.

לא להתרחק מהאהבה, לא להיסחף לאהבה, אלא לשמור עליה כמרחב בטוח.

כשאנחנו תופסים אהבה כמשהו שחייב להתממש – היא הופכת לסבל.

אבל כשאנחנו רואות בה מתנה, חסד שנכנס לחיינו כדי להזכיר לנו חיים, לב פתוח וחיבור –

היא הופכת לשדה של ריפוי.

שמירה על גבולות בריאים היא מה שמאפשרת את זה.

דווקא הגבול נותן ביטחון, שבתוכו יכולה להתרחש התאהבות – לא כמכשול, אלא כהזמנה לעומק.

וכשהמנחה מחזיק/ה את המרחב הזה באהבה ובמודעות,

האהבה שנוכחת ביניהם הופכת לכלי של ריפוי – לא של בלבול.

גם אני ממשיכה ללמוד את זה שוב ושוב – איך לא לפחד מאהבה, אלא לאפשר לה לרפא.