כשאת אומרת כן - למה את מתכוונת?

היא באה אליי עם תחושת אשמה צורבת.

היא אמרה: “אמרתי לבן שלי שאקח אותו לחוג שלו, כשבפנים רק רציתי לישון. ידעתי שהזמן לא יספיק לי – אבל ניסיתי להיות ‘אמא טובה’.”

אז היא כיוונה שעון, קמה בניגוד לרצון הגוף שלה, נגררה על אדי רצון טוב…

ואז ראתה שהוא בכלל לא מוכן.

היא התפוצצה. התפרצה.

והבן שלה, ילד רגיש מאד, פשוט נסגר.

לקח שעות עד שיצא מהמצב המדוכדך שנכנס אליו.

כשהיא התבוננה על זה מקרוב –

היא הבינה שהכעס לא היה עליו.

הוא היה עליה.

על זה שבחרה לְרַצות במקום להרגיש מה נכון לה.

שהעדיפה “להיות בסדר” על פני להגיד את האמת.

והיא שאלה אותי:

“למה כל כך קשה לי להגיד לא? אפילו לילד שלי?”

וזו שאלה שאנחנו שואלים הרבה בטיפול.

על גבולות, כנות, וגם אהבה.

על ההבדל בין נתינה אמיתית כשיש לי "מאיפה", לנתינה שמגיעה מתוך שחיקה, ריצוי, או פחד, כשאין לי "מאיפה".

ועל איך אפשר להיות בשביל מישהו – בלי לאבד את עצמך.

⸻

וחג השבועות – הוא הזמנה מדויקת להתבוננות הזו.

זה חג של קבלה.

אבל לא רק קבלת תורה או שפע – גם קבלה עצמית.

היכולת להגיד “כן” כשזה באמת נכון,

ולדעת להגיד “לא” (ו"כן" לעצמי) כשזה שומר עלי.

כי נתינה אמיתית לא נמדדת רק בפעולה – אלא בכוונה שמאחוריה.

וכשהלב שלנו לא לגמרי מסונכרן עם זה, כולם מרגישים את זה - הילדים, הפרטנרים, הגוף...

וכשאנחנו כן – באמת כן – משהו בפנים נרגע וכולם מקבלים באמת.

אז דווקא עכשיו, בימי חג של אור ופתיחות –

אני מזמינה אתכם להתבונן פנימה:

למה אתם אומרים כן?

ומה קורה כשאתם בוחרים להיות כנים – גם אם זה אומר לאכזב לרגע?

האם זה באמת לרעה? האם יש רע וטוב? האם קרה פעמים רבות שמשהו שהרגיש "רע" יצא ממש טוב?

חג שבועות שמח, עם הרבה אמת, חמלה, ושפע אמיתי. 

אם גם אתם מרגישים לפעמים בתוך הלופים האלה - הדלת שלי פתוחה.

לפעמים שיחה אחת משנה חיים שלמים.