מה מבדיל בין מבט שרואה – למבט שלוקח? (פוסט 4 בסדרה: מבטים, משיכה ומה שביניהם)

אני שואלת את עצמי שוב ושוב:

מה הופך מבט לדבר שנעים לי, שמחבר –

ומה גורם לו להיות פולשני, לוקח, מוחק?

והמילה שחוזרת אליי שוב ושוב היא כוונה.

יש מבט שבא מתוך נוכחות. מתוך סקרנות אנושית.

כזה שמכיר בי כסובייקט – כאדם שלם עם נשמה, רצון, גוף, לב.

ויש מבט שבא לקחת.

לא בהכרח במודע – אבל מתוך רעב, השלכה, כוח.

מבט שלא רואה אותי – אלא את מה שאני מסמלתלמי שמביט: גוף מיני, פנטזיה, טריגר לתשוקה.

מבט שמסתכל אליי – לעומת מבט שמסתכל עליי.

וגם כשאני זו שמביטה – אני לומדת לבדוק את עצמי:

האם אני רואה את האדם שמולי?

או רק את הדימוי שהוא מפעיל בתוכי?

ההבחנות האלה עדינות.

והן לא באות להאשים – אלא לפקוח עיניים.

לפתוח אפשרות לעולם שבו נוכל להביט בלי למחוק.

לראות אחד את השנייה בלי להפוך זה את זו לחפצים.

בפוסט הבא אדבר על הקשר בין מבט למגע.

ובינתיים – את/ה מוזמן/ת לשתף:

מה ההבדל בין מבט שנעים לך – למבט שפוגע?