תור לבדיקת שיניים

הבן שלי שונא את זה עד כדי המנעות בגלל הפלסטיק שמכניסים לפה כדי לצלם את השיניים, שגורם לו לרפלקס הקאה.

שיכנעתי אותו לבוא בכל זאת, מקסימום בלי לצלם.

הוא בא פוחד. מאשרת לו את הפחד. מותר... לא חייבים לעשות צילום... הבחירה שלו!

ברגע שהתיישב כבר שמו עליו את מגן העופרת לקראת צילום. אמרתי שזה בעייתי. הרופא הסתכל בפה ואמר שהכל בסדר אבל צריך צילום. היה נחמד ושלח אותנו החוצה לדבר על זה שוב.

עבדנו בחוץ עם הוואגוס - נשימה לבטן, נשיפה ארוכה. כיווץ מלא של כל הגוף והרפייה. הסברתי שלפעמים אנחנו יודעים מה טוב לנו, הראש מבין, אבל הגוף כל כך מכווץ ומלא בפחד ששום מילים לא עוזרות, ההבנה התודעתית לא מצליחה לייצר תנועה ואנחנו נשארים תקועים. כדי לשחרר ולזוז, צריך לעבוד עם הגוף.

ואז הוא הסכים ללכת עם הפחד חזרה לכיסא ולנסות לצלם. ניסה כמה פעמים, הרופא היה מאד עדין, אבל זה לא עבד. הרפלקס בא מיד ולא איפשר לו להשאר עם הפלסטיק בפה לצילום. שיחררנו.

הוא יצא בוכה. ניסיתי לתמלל, כנראה שבהצלחה: אתה בוכה כי אתה מאוכזב מעצמך כי לא הצלחת?

והוא ענה: כן. וזה גם מביך.

אני: זה ממש בסדר שלא הצלחת. כל החיים יהיו מצבים שבהם לא תצליח. מה שחשוב זה שניסית. ואתה אמיץ מאד שניסית. כל הכבוד לך!

ולגבי המבוכה: אתה עוד ילד. מותר לך.

הוא: ולך אסור?

אני: גם לי מותר. רק שאולי אותי יבינו פחות כי אני גדולה. את הילדים מבינים יותר.

הוא יצא מהחוויה מועצם ממש, עד כדי כך שביום שלמחרת היתה במקרה שיחת הורה-מורה-ילד של המחצית, שבה ציינתי את הדברים שבהם ראיתי שהתקדם, והוא הזכיר לי את ״הרופא שיניים״ אתמול...