.png)
הבן שלי לא רוצה ללכת לקייטנה. נלחמתי יומיים והותשתי אחרי כל ההתמודדויות שהיו איתו בסוף השנה בביה״ס, כבר לא נותר בי כוח לקייטנה (ביה״ס של החופש הגדול - לא הצלחה גדולה...). אחרי שבוע בבית שאני מנסה להעביר שיעורי יוגה והוא כאן, החלטתי שזה מספיק. חייבת לנצל את השבועיים הנותרים ולאפשר לעצמי שקט לעבוד.
אז עכשיו צריך לשלוח לקייטנה ילד חזק שיודע לעמוד על שלו ומודיע שהוא לא הולך לקייטנה!
שוחחנו בערב, נתתי אמפתיה לצורך שלו להשאר בבית, שלא יגידו לו כל הזמן מה לעשות אחרי כל השנה במסגרת, להנות מהחופש ולא ׳לבזבז׳ אותו בקייטנה. ובסוף השיחה - הוא: ״אני לא הולך!״ ואני אומרת: ״אתה הולך״.
יחד עם הקביעה המוחלטת ״אתה הולך״ היתה החלטה פנימית מאד יציבה שזה נכון לו ללכת להיות עם החברים שלו ולא לבד בבית, ושזה נכון לי שהוא ילך ואני אוכל למלא פה את יעודי בשקט ובשלווה שאני זקוקה לה. וגם העובדה שזה לגמרי נכון שאני אחליט בשבילו...
הבוקר בנסיונות הארוכים והקשים להעיר אותו, כל הזמן הזכרתי לעצמי שיש דרך לגרום לו ללכת. נורא קל לי להכנס למצב של חוסר אונים ולאבד את זה - לחץ... אטרף... השעון... הכעס עולה...
לאחרונה קיבלתי משימה לבדוק את ה׳דפוסים׳ שלי - ׳מה קורה כשמשהו לא מסתדר כמו שאני רוצה׳ - עולה חוסר אונים מאד גדול, דרך ללא מוצא, שחור או לבן / כן או לא. אם אמר לא אז אני בלחץ - אין מוצא ואין דרך - עולה הכעס - fight or flight .
לאחרונה למדתי להזכיר לעצמי שזה לא שחור או לבן, אנחנו פה באפור הגדול ויש המון דרכים. הכל בסדר. אם אשאר בטוחה בעצמי, זוכרת מה חשוב לי ורגועה, הכל יהיה בסדר והדרך תתגלה מעצמה.
הוא הלך היום לקייטנה! יששש!!!!