.png)
בוקר מאתגר. הוא לא רוצה ללכת לבי״ס. כבר מאוחר.
מוצאת עצמי שוב ושוב מנסה, לא עובד, מתחילה להרגיש את הכעס עולה, מתבוננת בזה קורה, מזכירה לעצמי לעצור ולנשום, עוצרת ונושמת, חושבת איך לגשת מחדש לעניין, מנסה שוב, לא עובד, הכעס עולה, מתבוננת, נזכרת, עוצרת... וחוזר חלילה... עד שיצא. ברגוע. בטוב. בחיבוק פרידה נעים.
נופלת על הספה. מהימים המאתגרים של החודש. נותנת לרגש להתבטא:
קשה לי. נמאס לי! שוב חזרנו לבקרים הקשים האלה. למה אין מסגרת שהוא יוכל ללכת אליה בשמחה בבוקר? למה צריך את הבי״ס הזה? למה הוא לא יכול לקבל את המציאות כמו שהיא יותר בקלות? שיזרום כבר וזהו! כמה אפשר ככה?! כמה שנים זה עוד יקח?! בלה.. בלה.. בלה.. והכל שחור.. פתאום עוד דברים נהיו שחורים.. המציאות בשחור..
ויחד עם השחור הזה יש קול נוסף חזק שאומר:
כל הכבוד לך על הבוקר הזה! כל הכבוד לך שזכרת לעצור ולנשום! כל הכבוד שלא הוצאת עליו את העצבים שלך! וכל זה בימים המאתגרים של החודש! כל הכבוד! איזה יופי שהוא יצא נינוח ובחיבוק! מדהימה שאת! ממש תותחית! איך השתלטת על המצב והוצאת אותו לבי״ס! מדהים!
והקול הנוסף החזק הזה, נתן כזאת קונטרה לשחור, שממש גרם לו לסתום! זה היה פשוט מחזה מרתק לצפות בו!
ההבנה שהמסלולים החדשים שיצרתי אצלי במוח בשנים האחרונות - אשכרה פועלים באוטומט! במצבי סטרס! ויוצרים פתאום בלגן! השחור לא מצליח להשתלט! מטורף! זה עובד!
והבילבול הזה שנוצר גרם לי לרצות לקום ולעשות כמה דברים שחיכו כבר חודשים שאטפל בהם 😊