הצפה רגשית והתנועה שאחרי

May 7, 2020

 

 

הבוקר הייתי מוצפת ריגשית בעקבות משהו שקרה יום קודם.

אחרי שנתתי לדמעות לזרום קצת והרגשתי את הכאב במלוא עוצמתו, עד כדי שכבר לא יכולתי להכיל עוצמה שכזו, בחרתי לעשות את מה שתכננתי מראש ולהתחבר לשיעור תנועה בזום של אוהד.

בתחילת השיעור עצרנו לכמה נשימות והרגשתי איך הדמעות חוזרות להציף אותי. מעט לאחר מכן, עשינו חימום קל ועדין של אזור הצוואר והכתפיים בתנועה מובנית שאוהד הנחה. תוך כדי התנועה הזאת הזכירה לו מישהו שהיה פוגש במועדון ריקודים שהיה הולך אליו בצעירותו, שהיה רוקד עם אותה תנועה במשך שעות. ניסיתי לחכות את הבחור שסיפר עליו ולעשות את התנועה בצורה קצת יותר רכה וחופשית שמתאימה לריקוד. אוהד ראה אותי ואמר עם חיוך: ״כמו שמלי עושה עכשיו״. זה גרם לי גם לחייך. חיוך רחב כזה, שמח, אולי טיפה מובך.

התבוננתי בתנועה של הנפש שלי - רגע של הצפה מאד גדולה ורגע אחרי, עם קצת תנועה ומבט ידידותי ממדריך התנועה שלי דרך הזום, עולה שמחה פשוטה שלא תלויה בדבר שהיה קודם. ראיתי את תעתועי הנפש שלי בתפארתם.

רגש הוא רק רגש. בדיוק כמו שמים קפואים הם רק מים קפואים. ומה אני בוחרת לעשות עם הרגש, או כתגובה למים קפואים? אז במים אני נושמת אל הבטן ומאריכה את הנשיפות עד כמה שמתאפשר לי. כשמתרגלים זה נהיה יותר קל.

והרגש - לפעמים צריך לתת לו לעלות, להשפך קצת החוצה, לראות אותו/לראות את עצמי במבט חומל, אוהב וגם בנפרדות ממנו. הרגש הוא חלק ממני, הוא לא מי שאני. וכדאי גם לנשום - להזמין את הנשימה אל הבטן ואת הנשיפה להתארך.

ופתאום משהו נפתח. עולה בהירות. אפשר לראות גם את הפוגע, אפשר להבין, לחמול, לסלוח אולי. לחשב את המסלול מחדש ממקום שקט במקום מהמקום הכואב, הקורבני, התוקף או הבורח, או חסר האונים.

תרגול של נשימה - לא בטוחה שיש משהו חשוב מזה, לגוף ולנפש. ככל שאני מתעמקת ולומדת אני מבינה עוד עומקים.

Please reload