פרידה

הבן שלי התבשר שהמנהל שלו עוזב השנה את ביה״ס. כשהשכבתי אותו לישון הוא סיפר על זה והתחילו דמעות בעיניו. הייתי איתו כמעט שעתיים. מראה לו את הדרך לעבור פרידה.

מאשררת לו את מה שהוא מרגיש, את הכאב, את האובדן, את הכעס. מאפשרת לו לבכות כמה שרוצה ומעודדת: זה בסדר לבכות, זה טוב, זה משחרר את הכאב.

ובשלב מסוים מציינת בפניו שגל כאב נמשך עד 15 שניות, אם לא ממשיכים להזין אותו במחשבות. אז אם כואב מדי, אפשר רק להמתין עוד כמה שניות.

ובתוך כל זה מתבוננת בעצמי. באפשרויות שלי להתחבר לכאב שלו לרגעים כדי להיות שם איתו ואז לנשום את עצמי משם כדי למשוך אותו איתי החוצה. ויחד עם זה בצורך שלי להתנתק מהכאב שלו לרגעים, כי אני כל כך מחוברת אליו שלפעמים אני מרגישה את הכאב שלו חזק יותר משהוא מרגיש אותו.

מזכירה לעצמי לנשום כמעט בכל רגע. לוקחת נשימות עמוקות, נשימת האוג׳אי גם היא כבר נכנסה מעצמה, כדי ליצור מרחב נושם, כדי להזמין את הנשימה שלו להכנס ללא מילים, בתדר. מתבוננת בנשימה שלו ומציינת בפניו כשנכנסת נשימה עמוקה: איזה יופי שנכנסה נשימה!

אפילו פתחנו גוגל כדי להסתכל על שלבי האבל/פרידה. עברנו על השלבים שאת חלקם הרגיש וחלקם עדיין לא, והבנו יחד שבסוף יש את הקבלה והאפשרות להמשיך בחיים מיטיבים ללא אותו אדם.

ציינתי בפניו שאפשר לאהוב גם מרחוק. לא חייבים לפגוש אנשים שאוהבים אם זה לא אפשרי (או לא מיטיב איתנו).

אמרתי שסביר שיגיעו עוד גלים כאלה של כאב וזה בסדר. אפשר להיות עם הכאב, אפשר לבכות. ככל שישתחרר הכאב החוצה ויקבל ביטוי שוב ושוב, כך ילך ויקטן עד שיעלם.

אמרתי שאני סומכת עליו שהוא יכול לעבור את זה. הייתי איתו עד ששיחרר אותי מעצמו ואיפשר לי לצאת מהחדר. הרגיש כנראה שהוא מספיק בטוח ורגוע להמשיך להרדם לבד.

הלכתי לישון מותשת וגם מלאת סיפוק שהצלחתי לעזור לו לחצות את הנהר הגועש הזה בביטחה.