.png)
הבוקר הבת שלי עדיין היתה בתסכול ובאכזבה של ערב קודם, בו קלטה סוף סוף שהבילוי בלונה פארק הולך להדחות בשבוע ולא יקרה היום. הרגשתי כעס מופנה אלי גם כשלא ממש היינו בחילוקי דעות. היא רצתה לפגוש חברה והפנתה אלי מעין דרישה שאתאם לה מפגש עם חברה. ממש לא התאים לי אופן הבקשה, לא הטון ולא העובדה שהרגיש לי כמו דרישה. ניסיתי להסביר וגם שאלתי למה היא לא קובעת לבד, אבל זה היה כמו לדבר אל הקיר. אין ספק שללב שלה לא הגעתי... ואז עצרתי, תפסתי לי פינה, ונתתי לכל התסכול שלי לצאת. על שהיא דיברה אלי בצורה שדיברה, על הכעס שהופנה אלי, על שלא הצלחתי להגיע לליבה, להבין אותה, לתת לה אמפתיה לצורך האמיתי שלה שלא נענה. נתתי אמפתיה לעצמי, לתסכול שלי מחוסר ההצלחה שלי, לכעס הגדול שהיה בי. ממש דמיינתי את עצמי צורחת בכל כוחי (מה שלא יכולתי לעשות באמת כשהילדים בבית). וכשסיימתי עם זה והסערה שכחה יכולתי לראות מהו הצורך האמיתי שלה - לדעת שאיכפת לי ממנה. וברגע ששאלתי אותה היא מיד השיבה בחיוב והתחילה לחייך! יששש! הצלחתי! הסוד הגדול - לא מה שאומרים ואפילו לא מה שעושים, אלא מאיזה מקום מגיבים! רק שמצליחים לשחרר את הכעס אפשר להגיב ממקום שרואה את הצד השני ויכול להיות מספיק יצירתי כדי ליצור חיבור והבנה הדדית :)
בתמונה - א. הערב היצירתית שהיא הכינה לעצמה... לעגבניות עם הדובדבנים היא קראה יין ויאנג כמו הסמל!