הבן שלי התבשר שהמנהל שלו עוזב השנה את ביה״ס. כשהשכבתי אותו לישון הוא סיפר על זה והתחילו דמעות בעיניו. הייתי איתו כמעט שעתיים. מראה לו את הדרך לעבור פרידה.

מאשררת לו את מה שהוא מרגיש, את הכאב, את האובדן, את הכעס. מאפשרת לו לבכות כמה שרוצה ומעודדת: זה בסדר לבכות, זה טוב, זה משחרר את הכאב.

ובשלב מסוים מציינת בפניו שגל כאב נמשך עד 15 שניות, אם לא ממשיכים להזין אותו במחשבות. אז אם כואב מדי, אפשר רק להמתין עוד כמה שניות.

ובתוך כל זה מתבוננת בעצמי. באפשרויות שלי להתחבר לכאב שלו לרגעים כדי להיות שם איתו ואז לנשום את עצמי משם כדי למשוך אותו איתי החוצה. ויחד עם זה בצורך שלי להתנתק מהכאב שלו לרגעים, כי אני כל כך מחוברת אליו שלפעמים אני מרגישה את הכאב שלו חזק יותר משהוא מרגיש אותו.

מזכירה לעצמי לנשום כמעט בכל רגע. לוקחת נשימות עמוקות, נשימת האוג׳אי גם הי...

חוזרים לביה״ס. איזה כיף! אבל מה... מהערב שלפני שני הילדים שלי:

״אני לא רוצה ללכת לבי״ס. טוב לי בבית. אני רוצה להשאר איתך כאן״.

אז קודם כל מצאתי את החלק הטוב בסיפור הזה: ״איזה כיף שכל כך נהניתם להיות בבית! זה לא מובן מאליו! ואיזה יופי שקיבלתם את החופש הזה ככה במתנה!״. כבר השתנו להם הפנים והתחילה להכנס קצת שמחה למערכת.

ואז נתתי גם מקום לרגש שלהם: ״אני יודעת שמאד קשה לשנות הרגלים. כבר התרגלנו להיות בבית כל היום ופתאום צריך לקום מוקדם וללכת לבי״ס. לפגוש את המורים, את הילדים, את הלימודים.. זה מאתגר. אני מבינה אתכם.״

לאט לאט נרגעו והצליחו להרדם.

בבוקר הבן שלי הגיע למיטה שלי, כיסה עצמו בשמיכה כאילו רצה להעלם: ״אני לא הולך לבי״ס!״

ושוב נתתי מקום לרגש, הבאתי חמלה והבנה וקבלה למקום הלא רוצה: ״אני רואה שזה קשה לך. אני מבינה. השינוי הזה מאתגר מאד.״ כל המיל...

הבוקר התחברתי שוב לשיעור של אוהד. שיעור כוח. קמתי זמן קצר יחסית לפני השיעור והרגשתי שממש קשה לי. לא כי קשה בשרירים, אלא משהו לא עובד לי בגוף. כמו התנגדות כזאת לחלק מהתנועות. הבנתי שחלק מהעניין זה שחסר לי חימום, של המפרקים בעיקר. היה לי רגע של כעס שהוא לא עשה חימום. מצד שני נכנסתי באיחור קטן לשיעור ואולי היה משהו לפני. היה לי רצון פשוט להתנתק ולוותר על השיעור הזה.

נסיונות נוספים שעשיתי לא עזרו. בחרתי שלא ״להכנס בעצמי״ ולעשות בכוח. מצד שני גם לא לוותר. הלכתי רגע לשתות. לא עזר. הלכתי לאכול בננה. אולי עזר מעט.

אוהד שאל אותי מה קורה ואמרתי שיש התנגדות בגוף. הוא המליץ לי להוריד הילוך ולא לעזוב.

החלטתי להקשיב.

ככל שהגוף התחמם, גם בתוספת הנוזלים והבננה ושיתוף המצב עם אוהד, זרם לי השיעור יותר ויותר. סיימתי אותו ממש במקסימום כוח שלי. נדהמתי לראות את זה...

הבוקר הייתי מוצפת ריגשית בעקבות משהו שקרה יום קודם.

אחרי שנתתי לדמעות לזרום קצת והרגשתי את הכאב במלוא עוצמתו, עד כדי שכבר לא יכולתי להכיל עוצמה שכזו, בחרתי לעשות את מה שתכננתי מראש ולהתחבר לשיעור תנועה בזום של אוהד.

בתחילת השיעור עצרנו לכמה נשימות והרגשתי איך הדמעות חוזרות להציף אותי. מעט לאחר מכן, עשינו חימום קל ועדין של אזור הצוואר והכתפיים בתנועה מובנית שאוהד הנחה. תוך כדי התנועה הזאת הזכירה לו מישהו שהיה פוגש במועדון ריקודים שהיה הולך אליו בצעירותו, שהיה רוקד עם אותה תנועה במשך שעות. ניסיתי לחכות את הבחור שסיפר עליו ולעשות את התנועה בצורה קצת יותר רכה וחופשית שמתאימה לריקוד. אוהד ראה אותי ואמר עם חיוך: ״כמו שמלי עושה עכשיו״. זה גרם לי גם לחייך. חיוך רחב כזה, שמח, אולי טיפה מובך.

התבוננתי בתנועה של הנפש שלי - רגע של הצפה מאד גדולה ורגע אח...

ה

יום אחד נתקלתי בריצפה חלקלקה בבית מבלי שידעתי. הרגל שלי החליקה קדימה ולמרבה המזל הברך האחורית התכופפה ונחתה נחיתה מאוזנת ודי רכה על הריצפה מאחור (על ריצפה ולא מזרן כמו בתמונה).

אבל לא מדובר רק במזל - התנוחה הזאת של הנחיתה היא תנוחת הביניים שבין עמידה לישיבה ודרכה אני מלמדת בכל שיעור לעלות לעמידה בלי ידיים ולרדת חזרה. מה שנקרא, תרגול של תנועה תפקודית (תנועה שאנחנו צריכים לתפקוד היומיומי שלנו). אז המוח מכיר את האפשרות הזאת באופן לגמרי אינסטינקטיבי והשריר הקדמי של הירך (הארבע ראשי) ברגל הקדמית מורגל לגמרי בכיווץ אקסצנטרי מהסוג הזה, כלומר ירידה מבוקרת כנגד כוח הכבידה שמושך מהר מטה. והינה קיבלנו נפילה הכי רכה ונעימה שיש, אפילו בלי מכה בברך

מכירים את התחושה הזאת שהגיע אליכם משהו שנאמר מאחורי גבכם? משהו ממש לא נעים. אבל ממש. ברמה של הכפשה פושעת לשם המקצועי שלכם. וללא שום הצדקה. בלי ביסוס בכלל. שקר גמור!

אז הייתי שם לפני כמה ימים. חוויתי את הסכין הזאת בגב. שלא יכלה היתה להאמר בפני מאחר והיתה שיקרתי לחלוטין. וזה כאב. נפגעתי מאד. במיוחד שאמרה את זה חברה טובה. או לפחות חשבתי שהיא כזאת.

הסתובבתי עם זה יומיים. כל פעם שהיא עלתה במחשבותי, עלה הכעס. ועוד כמה קללות עסיסיות, שכבר שנים לא עלו בי.

בבוקר השלישי התעוררתי ונשמתי (בוקר קורונה - יש זמן..) והיא עלתה שוב, יחד עם הכעס והקללות, והחלטתי לאפשר להכל לצאת. מאחר ואני כמעט אף פעם לא לבד בבית עכשיו וטיפה בעייתי להתחיל להרביץ לכריות ולצעוק את הכל לחלל החופשי, עשיתי זאת בדמיון. אבל ממש התמסרתי. שהיתי בזה. ראיתי את עצמי מרביצה לכרית. שמעתי את...

חושבת על תקרות הזכוכית שהיו לי ושיש לי. שיש לכל אחד. לא ממש רואים אותן.. שקופות.. חמקמקות..

אז מה עושים עם תקרות הזכוכית? עם המגבלות וההגבלות שלנו?

קודם כל מגלים אותן. עוצרים לבדוק כל אקסיומה שאנחנו חיים איתה, ברגע שהיא מתחילה להציק - האם זה נכון לי? משרת אותי? מיטיב איתי? האם זה שלי בכלל (או של אמא/אבא/המורה מכיתה ג׳...)?

וגם כשמצליחים כבר לראות, כל כך מאתגר לשנות!

ההבנה הזאת שיש לי בחירה. שאני יכולה לבחור אחרת. שהתקרה היא רק אשליה שאני חיה בתוכה.

לרוב מדובר בתהליך של שינוי.

ואין לתאר את הסיפוק והחופש שבסופו!

(בתמונה - עוד תקרת זכוכית שנשברה...)

לחץ של בוקר. לילד לא בא ללכת לבי״ס. בוקר סטנדרטי.. הוא יושב לנעול נעליים ומתלונן שמגרד לו בכפות הידיים. זה הופך אותו למאד לחוץ ועצבני.
אני מציעה לו לנשום לידיים והוא עצבני מדי בשביל זה. לא מצליח להיות קשוב לעצה שלי.
אני מתיישבת על הרצפה לידו ומתחילה לנשום אוג׳אי. נשימה עם המייה. לכפות הידיים שלי, לכפות הידיים שלו. אם מטים אוזן ומקשיבים היטב, שומעים אותי נושמת.
תוך 2-3 נשימות הקולות העצבניים שהשמיע קודם שקטו. היה לו קשה יותר לוותר על הגירוד אבל גם זה נרגע אחרי כמה דקות של נשימה. והוא נעל וקם בשקט לצאת לבי״ס.
נויירוני המראה עבדו, הוא חזר לנשימה רגועה בזכות הנשימה שלי ונרגע.
בערב אחר ישבנו להכין שיעורים. לא קל להושיב אותו, שלא לדבר על להכין את השיעורים.. לכל פעולת חשבון יש איזה בדיחה מקדימה או משיכת זמן אחרת.. אני נושמת אוג׳אי, מחזירה את עצמ...

בוקר מאתגר. הוא לא רוצה ללכת לבי״ס. כבר מאוחר.

מוצאת עצמי שוב ושוב מנסה, לא עובד, מתחילה להרגיש את הכעס עולה, מתבוננת בזה קורה, מזכירה לעצמי לעצור ולנשום, עוצרת ונושמת, חושבת איך לגשת מחדש לעניין, מנסה שוב, לא עובד, הכעס עולה, מתבוננת, נזכרת, עוצרת... וחוזר חלילה... עד שיצא. ברגוע. בטוב. בחיבוק פרידה נעים.

נופלת על הספה. מהימים המאתגרים של החודש. נותנת לרגש להתבטא:

קשה לי. נמאס לי! שוב חזרנו לבקרים הקשים האלה. למה אין מסגרת שהוא יוכל ללכת אליה בשמחה בבוקר? למה צריך את הבי״ס הזה? למה הוא לא יכול לקבל את המציאות כמו שהיא יותר בקלות? שיזרום כבר וזהו! כמה אפשר ככה?! כמה שנים זה עוד יקח?! בלה.. בלה.. בלה.. והכל שחור.. פתאום עוד דברים נהיו שחורים.. המציאות בשחור..

ויחד עם השחור הזה יש קול נוסף חזק שאומר:

כל הכבוד לך על הבוקר הזה! כל הכבוד לך שזכרת ל...

״מתי אתה רוצה להיות מחר בבי״ס?״, אני שואלת אותו אתמול.

״בשמונה״, הוא עונה.

״בשמונה זה טוב לך? לא רוצה להגיע קצת קודם ביום הראשון לפגוש את החברים?״, אני בודקת.

״לא, יש מספיק הפסקות לחברים״, עונה.

״ומתי אתה צריך לצאת בשביל להיות ב 8?״, אני שואלת עוד.

״ב 7:50״, הוא עונה וחושב, ״אוציא את האופניים מהמחסן ב 7:40״.

״כמה זמן יקח לך להתארגן? חצי שעה?״, אני ממשיכה.

הוא מתכנן מה הוא צריך לעשות ועונה: ״כן, חצי שעה זה בסדר״.

״אז אתה צריך לקום מהמיטה ב 7:10. השעון יצלצל ב 6:30 (לבקשתו), ואתה יכול להמרח עד 7:10״, אני מתזמנת.

הוא כבר לא מגיב, עבר לנושא אחר.

אני בחששות מהבוקר הראשון בשנת הלימודים החדשה... אבל מרפה.

פתאום: ״אמא, את יודעת שאני אוהב אותך?״, הוא אומר.

אני נמסה...

בבוקר קם לפני שבע, התלבש, בא למיטה שלי, נמרח קצת, חיבקתי בלי לומר כלום שקשור להתארגנות. אחרי...

Please reload

מאמרים 

Yoga isn't just a practice, it's a way of life