.png)
היום בצהרים התקשרו מבי״ס וביקשו שאבוא כי בני לא מקשיב למורה ולמנהל, נשאר בחצר ולא נכנס פנימה.
במקרה הייתי ברכב ממש קרוב לבי״ס והגעתי תוך פחות מחמש דקות. לא מצאתי אותו בחוץ וגם לא בפנים. מסתבר שהוא נכנס לכיתה מיד אחרי שאמרו לו שמתקשרים אלי.
זה כמובן היה משמח ויחד עם זה גם מפתיע מאד. גם כי העובדה שקוראים לי לא הרתיעה אותו לפני כן (מציינת שמזמן זה לא קרה) וגם כי מעולם לא כעסתי עליו כשקראו לי ואמרו שיש בעיה. תמיד אני קשובה, מבררת איתו מה קרה ואיך הוא הרגיש עם מה שקרה. מה הביא אותו לעשות/להתנהג כמו שהתנהג. מה היו הצרכים שלו בסיטואציה. עוזרת לו לבטא את עצמו מולי ואח״כ גם מול המורים.
ובמילים אחרות, אני מנסה להגיד, שהוא לא נכנס לכיתה כי הוא פוחד ממני (אולי קצת מהחפירות... 😅).
ואני תוהה ומבינה - זו הסמכות ההורית שכ״כ קיוויתי להגיע אליה. כזו שבאה ממקום שאפשר לסמוך עלי, ואולי עם הזמן והיכולת לסמוך עלי, התאפשר לו לסמוך גם על עצמו, לפתור את העניין עם עצמו בהשראתי (כי ידע שכנראה אגיע) ולהכנס לכיתה?!