.png)
היום הלכתי לבי״ס של הבן שלי כי הודיעו שהיום יום החיסון. הגעתי שעה קודם, צפיתי בו, הייתי איתו.
כשסוף סוף התחילו לחסן הוא התכווץ בפינה מפחד.
נתתי לו להרגיש שאני איתו, מבינה אותו ורואה את הפחד שלו. אבל זה לא מספיק... אז השתמשתי בפלאי הטכנולוגיה ונתתי לו לשחק בטלפון שלי. לשמחתי הוא ניצח שוב ושוב ואני אמרתי שהיום הוא מנצח ולכן הוא יעשה את החיסון בלי בעיה.
ילדה אחת יצאה מחויכת ומרוצה. השניה נכנסה.
נכנסנו. השארתי לו את הטלפון ביד וביקשתי שימשיך לשחק. האחות כבר הכינה את החיסון ואת היד שלו. רגע לפני, עברה לידו הילדה השניה שהתחסנה, בדיוק יצאה, והוא שאל: ״זה כואב?״ והיא ענתה: ״כן״. וזהו. לא היה סיכוי שיתחסן. ידעתי את זה. אין טעם לשכנע אותו.
מאחר וכבר ישבנו מוכנים, הוא עלי, האחיות רצו לעזור לי להחזיק אותו כדי לתקוע לו את המחט. זה היה החלק הכי הזוי בעיני. היה ברור לי שאם הוא אומר לא, בטח בכל הקשור לגוף שלו, זה אומר שלא. סופי וחד משמעי. מבחינתי הריבונות, האוטונומיה שלו על גופו, היא ערך עליון, ולא החיסון. הריבונות שלו על גופו היא החיסון הנפשי הגדול ביותר שאני יכולה להעניק לו, שיגן עליו יותר מכל חיסון אחר.
חבל שלאחיות בי״ס זה לא ברור.
יצאתי בתסכול עצום שאחרי כל המאמץ וההכנות מאתמול, הוא לא התחסן.
ויחד עם זה גאה בעצמי שברגע האמת הבנתי מה חשוב באמת והלכתי עם זה בלי להתבלבל אפילו לרגע אחד 😊
