.png)
בפסטיבל היוגה שהייתי בסופ"ש האחרון, נכנסתי להרצאה של רוני ששון אנג׳ל המקסימה שדיברה על אכילה רגשית. לא הכרתי אותה קודם מעבר לפייסבוק ומאד התחברתי.
בהרצאה נחשפתי לסולם הרעב והשובע, שרוני הציגה, והתחלתי לחקור את עצמי ברגעים האלו שאני מחפשת משהו לאכול. עוצרת לרגע אחד, מקשיבה למה שקורה לי עכשיו, בגוף, בנפש, בתודעה ושואלת את עצמי:
האם אני באמת רעבה?
אם אני רעבה - מה מצב הרעב שלי עכשיו? באיזה מקום בסולם הוא נמצא?
מה אני באמת רוצה לאכול עכשיו? או האם מה שחשבתי לאכול עכשיו הוא באמת הזנה אוהבת לגוף שלי? לא מתוך מה אסור ומה מותר, מה בריא ומה משמין, אלא באמת להקשיב רגע לגוף, לשאול את הבטן ומערכת העיכול - האם האוכל הזה הוא אהבה בשבילך?
ואם אני לא באמת רעבה - מה הביא אותי לרצות אוכל עכשיו? עייפות, כאב? או אולי משהו ריגשי או איזשהי מחשבה מטרידה מציקה לי עכשיו?
אם מדובר בצורך ריגשי/נפשי, האם יש ביכולתי כרגע לענות לעצמי על הצורך שלי ללא שימוש במזון?
אם כן, נפלא!
ואם לא, אז לאכול. ללא רגשות אשמה! כי זה הכי טוב והכי אוהב ומיטיב שאני יכולה לתת לעצמי ברגע הזה.
אם אני כבר אוכלת כשאני לא ממש רעבה, או אוכלת משהו שאני יודעת שלא הכי ייטיב עם הגוף שלי אבל זו התשוקה האמיתית שלי כרגע, לפחות מוקירה את עצמי על העצירה והבדיקה הזאת, מתייחסת לעצמי בחמלה ונמנעת מרגשות האשמה שרק יובילו אותי לעוד סבב של תסכול וחיפוש אחר מענה ריגשי באוכל.
אז לעצור, לשאול, להוסיף אהבה ולתבל בהרבה חמלה.
באהבה ובתיאבון :)