המבט שלא יורד מתחת לחזה (פוסט 6 בסדרה: מבטים, משיכה ומה שביניהם)

יש עוד מבט אחד שלא דיברתי עליו.

מבט שהרבה פעמים לא נוכח – גם כשכל השאר חשוף.

המבט על איברי המין.

שמתי לב לזה בעיקר במרחבים של עירום.

בים, בסדנה, במקלחות משותפות – אני יכולה לראות אנשים ערומים לידי, ולכאורה הכל בסדר.

אבל בפועל… לא באמת הסתכלתי.

החזקתי את המבט באיזור הפנים. אולי קצת בחזה.

ומשם – כאילו יש חיץ. מחיצה בלתי נראית.

המבט שלי פשוט לא ירד למטה.

והכי מעניין – שדווקא בזמן מגע מיני, כשאני נוגעת באיבר של מישהו או מישהי,

רק אז המבט שלי יכול לנוח שם.

כאילו המגע הפיזי נותן אישור להביט.

ורק אז זה מרגיש "מותר".

אבל למה בעצם?

מה גורם לחלק כל כך טבעי בגוף להרגיש מנותק – לא רק בתודעה, אלא גם במבט?

אחת הסיבות, שאולי זה מעלה בי חשש שאם אסתכל זה יסמן לצד השני שאני מעוניינת לגעת ואני בכלל עוד לא בטוחה.

וסיבה נוספת היא, כי איברי המין, בניגוד לשאר חלקי הגוף, עטופים בשכבות של משמעות:

בושה, טאבו, תשוקה, אסור, מותר, פרטי, חשוף, מיני.

ויש משהו בחשיפה שלהם שדורש מהמבט להיות מאוד מדויק.

כי מבט "רגיל" לפעמים מרגיש כמו פלישה – או כמו אשמה.

אז אני לומדת לאט לאט להכיר גם את המבט הזה.

לבדוק איפה הוא מתכווץ, ואיפה הוא נפתח.

ולשאול את עצמי:

האם אני יכולה לראות גם את איבר המין כחלק מהשלם?

לא רק דרך מגע, אלא גם דרך מבט רך, נוכח, סקרן, לא שיפוטי?

האם אפשר שמבט על איברי מין לא יהיה מבט שפורץ גבולות אלא כזה שמכבד את הגבולות?

האם זה מחייב לבקש רשות להסתכל?

זה מסע אחר, עדין, עמוק.

ואני רק בתחילתו.

💜

מוזמנים לשתף – האם גם לכם יש קווים בלתי נראים בגוף, שמגבילים את המבט?