המבט שנוגע (פוסט 5 בסדרה: מבטים, משיכה ומה שביניהם)

ההבנה שמבט הוא כמו מגע.

יש מבט חולף, מקרי. יש מבט מלטף, מרפרף, מבט נוקב או חודר.

יש מבט אוהב, מבט חומל, מבט כועס או מבט שונא.

יש מבט סקרן, משתאה, מבט לוקח, מבט מאפשר, מבט נותן ומבט מקבל.

אבל על מבטים — אין חוקים.

על פי החוק, מותר להסתכל איך שבא לך.

לעומת זאת, אסור לגעת בגוף של אדם אחר בלי רשות.

וזה מבלבל, כי מבט הוא מגע אנרגטי. לפעמים אפילו יותר עוצמתי ממגע פיזי. מבט עיניים יכול ליצור את האינטימיות הכי גדולה, הרבה יותר ממגע נטול נוכחות.

וכשאין סנכרון — קורה קצר. כשהאחד נמשך והשנייה לא, או כשאחת ממש רוצה והוא בכלל לא שם לב אליה — זה יוצר דיסוננס.

כמו לגעת פתאום בגוף, או להמשיך מגע באיברים אינטימיים, כשכבר אין הקשר, אין חיבור, האנרגיה לא תואמת, השיחה עברה למקום אחר. זה מרגיש לא נעים, ויכול להגיע עד רמה של הטרדה ממש.

כשהייתי ילדה בת 12, השדיים שלי כבר היו גדולים. גברים הסתכלו. חלק גם התקרבו. והמבט שלהם? לא תאם את הגיל שלי.

הרגשתי את זה בגוף.

לא הבנתי מה בדיוק קורה, לא ידעתי שבתוך הראש שלהם חי תסריט. תסריט של חיה שעושה בגוף שלי דברים שלא עושים לילדה בת 12, 13, 14, 15.

אבל הרגשתי.

והתכווצתי.

חוסר אונים.

אם השדיים שלי היו גדלים בגיל 17 — אולי הייתי יכולה להתמודד עם זה אחרת.

אבל זה קרה כשעוד לא הייתה לי שפה, לא היו לי כלים, לא הייתה לי בגרות רגשית להכיל את זה.

ואולי, אם נבין כולנו את עוצמת המבט, יהיה לנו קל יותר:

לזהות כשמשהו לא נעים.

לשים גבולות גם למבטים.

להתאים את המבט לסיטואציה.

ולהסתנכרן — לפני שחוצים גבול ופוגעים.