חיבוק

כמה חיבוקים היו לי השבוע. המוני חיבוקים עם המון המון אנשים. מהקרובים ביותר עד כאלו שהרגע הכרתי. ושמתי לב שמעט מאד אנשים מצליחים לחבק. לחבק באמת. חיבוק כזה נקי, נעים, פתוח ועוטף. חיבוק שבתוכו אפשר באמת להרפות רגע ולנוח, שני הצדדים. חיבוק שבתוכו אפשר להרגיש גם וגם - גם ביטחון וגם חופש, גם אהבה וגם נפרדות, גם תומכת וגם נתמכת, גם מחזיק וגם מוחזק, גם אהובה וגם אוהבת. חיבוק שנותן מקום לכל מה שיש בי ברגע הזה, שמאפשר לי להיות מבלי להציל אותי, או להתמוטט עלי או ממני. חיבוק שעוטף ולא מועך, חיבוק של נוכחות ולא של ניתוק. חיבוק שמאפשר חיבור - חיבור של חזה ובטן, חיבור של לב אל לב, חיבור של שתי נשמות שעוצרות לרגע אחד של חסד. ואולי אפילו רוצות להשתהות שם בחסד עוד כמה רגעים. כל כך הרבה מהאישיות שלנו נכנס לתוך החיבוק שלנו. כל כך הרבה דפוסים, אמונות, טראומות והשלכות. שיפוטים על עצמנו ועל האחר, קולות בראש. יכולת או חוסר יכולת לפתוח את הלב לחיבוק ופשוט להיות. מטען ענק צץ וצף שם בתוך רגע אחד של חיבוק. אפשר ליצור סדנה שלמה סביב חיבוק. קורס שנתי. רב שנתי… בטח יצופו שם הרים וגבעות שאפשר לשחרר כדי להחזיר לעצמנו את היכולת הכל כך בסיסית - פשוט לחבק.

כמובן שחיבוק טוב גם מפעיל את עצב הוואגוס ומאפשר למערכת הפרה-סימפתטית שלנו לחזור לפעולה תקינה.