כשהמבט עליי – מה אני מרגישה? (פוסט 2 בסדרה: מבטים, משיכה ומה שביניהם)

יש מבטים שמשאירים סימן. שפורצים גבולות.

שלא נגעו בי פיזית, ובכל זאת חדרו, עברו גבול.

הרחוב, הים, הסטודיו – הפכו לא פעם למקומות שבהם הגוף שלי הרגיש כמו רכוש ציבורי.

העיניים שסרקו אותי, בחנו, לעיתים גם שפטו או חייכו חיוך שלא ביקשתי – יצרו אצלי תחושת חפץ. כאילו אני מוצג. לא בוחרת להיות שם, אלא פשוט נמצאת כדי להיראות.

וזה קשור בעיקר לכוונת המביט. התדר עובר.

יש מבט שמכיל, ויש מבט שבולע.

יש מבט שרואה אותי, ויש אחד שמוחק.

התחושה הזו – של החפצה – היא לא רק חוסר נוחות רגעי. היא חוויה שצוברת שכבות.

ששולחת אותי להסתיר, או להקצין. להתרחק, או להרגיש אשמה על עצם זה שאני נראית.

וגם אם שום דבר "רע" לא קורה כביכול – התחושה נחקקת והנפש נפצעת.

ועם הזמן, הפצע מתחיל לייצר לפעמים טישטוש בהבחנה שלי בין מבט של מישהו שבאמת רואה אותי לבין מבט של מישהו שמחפיץ אותי. ונוצר מקום שכבר לא לגמרי בטוח באינטואיציה הפנימית.

וכשיש חוסר ביטחון, מנגנוני ההגנה/ההשרדות הפנימיים נכנסים לפעולה - להלחם/לברוח/לקפוא ( = Fight/Flight/Freeze). אצלי זה לרוב לברוח, לברוח מכל מבט תועה או לא…

אבל היום אני כבר לא מתעלמת ועוברת הלאה. וגם לא בורחת.

אני מרשה לעצמי לשים לב.

לשאול, לבחון, להתבונן.

להתבונן פנימה במה שעושה לי המבט.

ובפוסט הבא – אקח את המבט הזה צעד אחד הלאה:

מה קורה כשאני זו שמסתכלת?

ומה ההבדל בין לראות לבין להחפיץ?

אם המילים האלה נוגעות בך – מוזמנ/ת לשתף, או פשוט לנשום לתוכן.

אני כאן בשביל השיח הזה.