כשהעיניים שלי בוחרות להסתכל (פוסט 3 בסדרה: מבטים, משיכה ומה שביניהם)

אחרי שנים של תחושת החפצה – מצאתי את עצמי שואלת:

מה קורה כשאני מסתכלת?

לפעמים אני רואה גבר/אישה שהם יפים בעיניי.

הגוף שלהם מושך, התנועה שלהם מדברת אליי,

יש שם משהו שמעורר בי תחושת חיות.

ולפעמים, לרגע, אני קולטת את עצמי משתהה.

מסתכלת מתוך משיכה, סקרנות, התפעלות.

ואז עולה שאלה:

האם גם אני עכשיו מחפיצה?

האם זה שונה כשאני מסתכלת?

האם יש הבדל בין להתפעל לבין לצרוך?

אני מרגישה שכן – אבל זה עדין, לא חד־משמעי.

המבט שלי יכול להיות מלא לב, נוכחות, כבוד,

ויכול להיות גם שטוח – כזה שרואה רק גוף, לא אדם.

גם בתוכי עובר קו דק בין חווית חיבור אנושית טבעית

לבין ראייה שמוחקת את המורכבות שמולי.

ופתאום, עם השאלה הזו, מגיעה גם חמלה.

אליי – ואל מי שמביטים בי.

כי אולי לא כל מבט הוא אלים,

אבל גם לא כל מבט הוא תמים.

וגם אם המבט הוא שטוח –

זה עדיין לא אומר שהוא פורץ גבולות.

אבל…

המבט לא מסתיים בעיניים של המתבונן.

החוויה של זה שמביטים בו

משפיעה לא פחות.

יש מי שמבט מסוים יעורר בו פחד, אי־נוחות או תחושת החפצה –

ויש מי שירגיש בו כבוד, נוכחות, אנושיות.

כי החוויה נוצרת במרחב שבינינו –

לא רק בכוונה של זה שמסתכל,

אלא גם באופן שבו המבט פוגש את הנפש שמולו.

בפוסט הבא אדבר על ההבדלים.

מה מבדיל בין מבט שהוא אנושי, רך, מתבונן –

לבין מבט שמוחק, שצורך, שמעלים?

אם זה נוגע – אשמח לשמוע איך זה בשבילך.

האם את/ה מרשה לעצמך להסתכל?

ומה קורה שם, בפנים?

ומה קורה – כשמישהו מסתכל עלייך?