.png)
בעקבות שיחה שהיתה לי השבוע, פתאום משהו בי נפתח להתבונן בעצמי ולראות אותי קפואה בסיטואציה. לא אקטיבית. לא מי שאני באמת. ועלתה השאלה למה. עלו פחדים מסיטואציות עבר שבהם לא שמרתי מספיק על הגבולות שלי. יותר מדי זרמתי. ויותר מדי ״צריך״ היה שם. תובנה מפעימה! כמו להסתובב בעולם עם קוצר ראיה ופתאום להרכיב משקפיים! לא ידעתי שכל זה נמצא שם. בגוף שלי. בסיטואציות מהסוג הזה.
והסכמתי לדבר את זה. לפתוח. לשתף. בלי להאשים. עם בהירות גדולה לעובדה שזו אני שלא שמתי גבולות שמדויקים לי. ואחרי שיחה משהו נפתח בגדול. כמו חזרתי לחיים. למשחקיות. לחקירה. לאקטיביות!
ועם כל זה, אני יודעת, שהקיפאון עוד יחזור והפחדים עוד יהיו שם שוב ושוב. ואני גם יודעת, שאני אהיה שם, להתבונן על הקיפאון והפחדים. ואני אהיה שם לבחור מחדש שוב ושוב את המדויק והנכון לי לאותו רגע. בכל פעם מחדש. עד שהתובנה תופנם היטב בגוף והקיפאון והפחדים יוכלו להשתחרר לגמרי.