.png)
אמרתי משהו שפגע בחברה שלי והיא התרחקה ממני.
הצעתי לה לנשום ריברסינג. בלי קשר היתה לנו כוונה כזאת שאני אטפל בה בריברסינג היום.
היא לא רצתה. אמרה שזה לא מתאים לה עכשיו.
דיברנו. תוך כדי שהיא מדברת התחלתי לנשום נשימה מחוברת. בעדינות. אח״כ היא ברחה לתוך עצמה לשטיפת כלים. המשכתי לנשום. ואז היא האשימה אותי כל מיני האשמות שקשורות במה שאמרתי. יש לי נטייה חזקה לקחת אשמה על עצמי - ובמקרה זה להתנתק או להתגונן מתוך האשמה הזאת. המשכתי לנשום. ופתאום ראיתי אותה. ראיתי את הכאב שלה. אמרתי לעצמי: את לא אשמה. את בסדר. מותר לך גם לטעות. זה לא ממש משנה כרגע. זה הכאב שלה. תראי אותה. כואב לה. קשה לה עכשיו.
התקרבתי אליה ואמרתי: אני אוהבת אותך. וגם: אני מצטערת. פתאום עלתה לי המדיטציה הזאת - האופונופונו. והמשכתי: תסלחי לי. ובלב אמרתי: תודה על השיעור. באותו רגע עוד לא היה לי ברור על איזה שיעור בדיוק אני מודה אבל לא היה לי ספק שזה יתבהר בהמשך. ובאמת זמן קצר אח״כ זה עלה: השיעור שמלמד אותי לאפשר לעצמי להיסדק אל מול מישהו, שמשהו שאמרתי או עשיתי פגע בו. ולא משנה אם ההתנהגות שלי היתה מוצדקת או נכונה או בסדר או לא בסדר. מה שמשנה זה שהצד השני נפגע ושאני מסוגלת לראות את הפגיעות הזאת מבעד לאשמה המוטחת בי באותו רגע.
אחרי זה היא הסכימה לבוא לנשום. זה הזמן הכי טוב לנשום - כשמוצפים רגש. נשמתי איתה וגם הייתי שם בשבילה. היא חזרה לעצמה. חזרה להיות באהבה. חזרה להיות קרובה - לעצמה - אלי…
