.png)
בשבוע שעבר פירגנתי לעצמי שיעור פיתוח קול אצל מיטל מיכאלי המקסימה. לאחרונה זה קורה כמעט מדי שבוע.
הפעם ביקשתי לכתוב שיר. מיטל אמרה בשעור הקודם שיש לה תרגילים שמעוררים את היצירתיות והחלטתי להתגבר על הפחד מהעניין הזה ולנסות.
היא הסבירה על מבנה השיר, כמה חוקים וכללים, מסגרת שמומלץ לשמור עליה לפחות בהתחלה. נתנה לי שורה ראשונה והנחתה אותי להמשיך. כתבתי עוד שורה שנראתה לי טיפשית ועצרתי. זהו. נעלם הכל. אין יצירתיות ואין שיר. שום דבר לא יוצא.
התחלתי לאבד את הסבלנות. להשתעמם. להתעצבן. מספר פעמים רציתי להעיף ממני את הדף ולהגיד לה: עזבי אותי מכתיבת שירים, בואי נעשה משהו אחר.
אבל בחרתי רק להתבונן בהתנגדות הזאת. כמו לצפות מהצד. להבין שהיא קיימת. לשאול את עצמי: מה קרה? למה התנגדות?
וכמו תמיד, כששואלים מקבלים תשובות: אני לא יודעת לכתוב שירים! זאת היתה התשובה. מילדות הגעתי למסקנה הזאת. קראתי שירים יפים, הייתי נפעמת מהכותבים - איך כתבו? איך הצליחו? איך יצא להם ככה בקלות? לי בחיים לא היה יוצא. אני לא יודעת למצוא חרוזים. גם כשניסיתי היה לי קשה. וויתרתי. לתמיד.. לא התעסקתי בזה יותר.
אז לקחתי את האמונה המגבילה הזאת והחלטתי להחליף אותה: אני כותבת שירים בקלות ובזרימה!
וזה עבד! עזבתי את השורה הראשונה של מיטל ופשוט התחלתי לכתוב. מבית לבית הכתיבה זרמה ויצא שיר!
בדרך הביתה פתאום הרגשתי צורך לעצור בצד כי עוד מילים מילאו אותי ורצו לצאת. ככה נולד שיר נוסף - בקלות ובזרימה 🙃
והוא נראה כך:
יצאתי מהבית עם אמונה
אמונה שבכלל לא ידעתי על קיומה
אמונה שאומרת שאני פגומה
בכתיבת שירים אני גרועה
מאיפה באה כזאת אמונה?
כיצד הגיעה?
וכיצד הוטמעה?
ישבתי לכתוב
וכלום לא יצא
כי הרי היא שם
אותה האמונה
צפיתי מהצד בילדה
הילדה שכועסת שכלום לא יצא
שאלתי אותה למה
והאמונה התגלתה
מאיפה באה...
לא רציתי לחפור
לא רציתי לדוש
לא רציתי בוץ
רק רציתי לעוף
אז לקחתי את האמונה
והפכתי אותה
כתיבת שירים זורמת קלילה
באותו רגע
משהו נפתח
משהו מתוכי
זרם סתם כך
ללא מאמץ
ללא התנגדות
ללא כעס
ככה בקלות
לי יכולת
יכולת קסומה
לזהות התנגדות
ולהשאר בתוכה
לי הבחירה להיות הצופה
לזהות אמונה ששנים שם תקועה
לשאול שאלות
לקבל גם תשובות
ואת האמונה לשחרר לדרכה.
אז אם עולה התנגדות אל מול משהו שתכננו לעשות - כעס, שיעמום, עייפות, כאב - אפשר להכנע לה ואולי גם לא לעשות, אפשר להכנס בזה ולעשות בכוח, במלחמה, ואפשר לבחור באומץ - להתבונן בסקרנות מה באמת קורה שם מתחת? איזה אמונות/רגשות/מחשבות/אמיתות עוצרות אותי עכשיו? לתת להם מקום. ולבדוק - אולי כבר אפשר לשחרר?...