פגישת מחזור

הזמינו אותי לפגישת מחזור של ביה״ס היסודי. שם הייתי מהילדים ה״לא מקובלים״. הייתי שקטה וביישנית, מופנמת מאד. בקושי היו לי חברות. שנים כעסתי על השנים האלה שעברתי שם, על הילדות שלמדתי איתן. אלו שנים שזכורות לי מאד לא לטובה. אבל כשהתחלתי את הדרך ההתפתחותית שלי, הבנתי שיש מצב שהילדות שם לא באמת היו ״אשמות״ במצב שלי. אני זאת שהייתי מופנמת מדי, אני זאת שבעיקר אצלי בראש הייתי ״לא מקובלת״, לא רצויה, לא אהובה. אצלי בראש הייתי לא מספיק טובה בשבילן, לא מספיק חברותית, לא מספיק אופנתית, לא מספיק מגניבה... יש מצב שאם הייתי מתנהגת יותר בפתיחות, יותר בחופש עם עצמי מולם, אולי מתקשרת את מה שהרגשתי, הייתי במצב חברתי אחר לגמרי והיו מקבלים אותי.

אז התלבטות גדולה אם ללכת, מצד אחד אני מאד מאד שונה היום. השינוי שחל בי בשנים האחרונות הוא כמעט 180 מעלות לעומת מה שהייתי כילדה. ויש רצון לבחון את השינוי הזה, ולראות מה השתנה מול אותם ילדים..

מצד שני, אלו כבר לא באמת אותם ילדים, כולם השתנו, 30 שנה אחרי.. ואלו גם שנים בחיים שלא אהבתי, וללכת להציף זכרונות...

הייתי מאד לחוצה בימים שלפני, היה לי פחד למצוא את עצמי שוב בצד. היה לי כיווץ בלב ובגוף מהרעיון לפגוש אותם. כיווץ שהחזיר אותי לגיל ההוא, למלי הילדה המופנמת.

ידעתי שיתכן ובגלל הפחד והכיווץ הזה, אני באמת אחזור להתנהג מולם כמו אז. כאילו הגוף, עם הזכרונות הטבועים בו, פשוט יחזיר אותי 30 שנה אחורה לערב אחד.

החלטתי שאם אני רוצה ללכת אני אשתמש בכל הכלים שלמדתי כדי למנוע מזה לקרות. אבל איך? הזכרונות והפחדים הטבועים בתאי הגוף, חזקים מהראש המודע והרצונות שלו.

אחד הכלים החזקים שלמדתי הוא לשתף את הלב. לפתוח את

הלב שלי ולתקשר את מה שקורה לי. בדיוק מה שלא ידעתי לעשות כילדה מולם (ובכלל, אולי רק אחד על אחד).

אז כתבתי בקבוצת הוואטסאפ שנפתחה לצורך המפגש את כל מה שהרגשתי - את ההתלבטות אם לבוא, את הצורך לבוא לתקן את התחושה, את הפחד לחזור למקום ההוא ולשחזר את ההרגשה.. פתחתי אליהם את הלב, ככה פשוט, בלי להכיר אף אחת מהן היום (המפגש הצתמצם לבנות בלבד כי רוב הבנים לא יכלו לבוא והחליטו לדחות).

בניגוד לילדה שהייתי אז, היום יש לי ביטחון. ביטחון בכך שאני תמיד אוהב את עצמי ואת הילדה שבי, לא משנה מה יהיו התגובות. אני תמיד אהיה שם בשבילה, אתמוך בה, אקשיב לה. אבין אותה. ואם לא אקבל תגובות אוהדות, זה בסדר, לא ארגיש דחויה, פשוט אבין שאין טעם ללכת למפגש.

אבל התגובות כן היו מבינות ואמפתיות. נתנו לי הרגשה טובה. הלחץ והפחדים פינו את מקומם להתרגשות נעימה. והלכתי. היה מפגש מקסים! נהניתי לפגוש כל אחת מהבנות. חזרתי מאד מאוחר אחרי שיחת עומק ששקעתי בה עם אחת הבנות שלקחתי איתי ברכב למפגש. נזכרתי שבשנים הראשונות של ביה״ס כן היו לי מערכות יחסים וסיטואציות חבריות נעימות עם כל אחת מהן. כנראה שבשלב מסוים השתנתה ההרגשה שלי ובאמת אני זאת שהוצאתי את עצמי החוצה. כל אחד עם המציאות שהוא חווה בעיניים שלו, שלאו דווקא קשורה בקשר ישיר עם המציאות של אחרים סביבו..

כבר ימים אחרי, ההרגשה בלב עדיין נעימה בעל פעם שאני נזכרת. הרגשה שכמו נשפך אור על תקופה מאד חשוכה בחיי. וזה נעים. נעים בגוף...