.png)
אחה״צ, כאב בטן מתחיל. חושבת לעצמי שבטח תיכף יעבור, שירותים וזה... מגיע הערב ואני מוצאת עצמי מקופלת מכאבים על הספה בסלון אחרי ששום שירותים לא עזרו
ואז עולה מחשבה - את?! מקופלת על הספה עם כאב בטן? וזהו? מה עם כל הכלים שלך? יש לך כל כך הרבה! קדימה לעבודה! לפחות תנסי. בעבר זה עזר. למה לא הפעם?
כמה דקות קודם אפילו בשביל לענות לטלפון לא היו לי הכוחות לקום.. אבל המחשבה היתה - ריפוי! וקמתי!
באותו רגע הפכתי הכל - ממצב שבו הכאב מנהל אותי למצב שבו אני מנהלת את הכאב שלי! עם כל הכאב הפיזי שהיה, זו היתה תחושה עוצמתית, שכבר מעצמה התחילה תנועה של ריפוי. בחירה, אוטונומיה!
הלכתי לחדר, סגרתי את הדלת, שמתי מוזיקה שאני אוהבת והתחלתי לזוז. הלכתי, קפצתי, ניערתי, רקדתי, נשמתי, השמעתי קולות. קולות שהגוף ביקש להוציא, מהעומק. בעיקר קולות מרגיעים. הרגשתי צורך לפשוט מעלי הכל, תרתי משמע. הסיטואציה הזכירה לי קצת לידה טיבעית.. כנראה שהייתי צריכה ללדת משהו. כל מיני פחדים שישבו שם בבטן וממש הרגשתי איך הם מתנקזים יותר ויותר לאזור צ׳אקרת היצר והיצירה.
לאט לאט נכנסה רגיעה. הכאב לא נעלם אבל נשאר במצב נסבל שבו יכולתי להעמיק פנימה מבחינה רגשית ולהבין מאיפה בא הכאב הגדול הזה.
ויחד עם ההעמקה בא גם בכי גדול. רעד ורטט ליוו את כל התהליך.
ממש מסע של כשלוש שעות עברתי, מתוך הסכמה להתמסר לכאב, להתמסר למה שהגוף מבקש ולמה שהנפש מבקשת. הכאב הפך למתנה. הוא נתן שיחרור להרבה ממה שהיה תקוע בפנים והביא איתו תובנות של חמלה.