היום בן הזוג שלי פתח בשיחה על נושא שמפריע לו. מיד שמעתי את טון ההאשמה מחלחל לאוזני.
כרגיל המנגנון האוטומטי נכנס לפעולה. הרי תמיד אפשר לסמוך עליו שלא יאכזב.. והתחילו לעלות לי המון מילים שנועדו לתקוף בחזרה כדי להוציא אותי בסדר מהשיחה הזאת.
אבל לפני שהן עברו את סף פי, בחרתי לעצור. בחרתי לנשום. ויחד עם המודעות לנשימה שלי שממשיכה לזרום, בחרתי באמת להקשיב.
להקשיב עד הסוף.
להקשיב גם אחרי הסוף.
כי לוקח זמן למנגנון האוטומטי להרגע, לאוזניים להפתח להקשבה וללב לקבל.
אז הקשבתי גם אחרי הסוף, בשקט שנוצר.
ואז יכולתי לשמוע את הבקשה האמיתית שיושבת שם. יכולתי גם לשמוע את הכאב שלו. ויכולתי גם להתחבר לבקשה שלו, שהיא בקשה שיכולה להיטיב עם שנינו ועם המשפחה כולה.
ולאחר כמה דקות נוספות יכולתי לבוא אליו עם יוזמה איך לשנות.
הויכוח דעך עוד לפני שהתחיל. ונשארה רק הבנה.
top of page
.png)
bottom of page