מנוצלת או נתינת לב

בתקופה האחרונה, עוד לפני הקורונה, הגיעה אלי מתרגלת חדשה. כבר משיחת הטלפון הראשונה היא שיגעה אותי בענייני עלויות. וזה לא נגמר בשיחת טלפון אחת... עד שהצלחנו לסגור משהו והיא שילמה סוף סוף, התחילה הקורונה והיא ביקשה את כספה בחזרה... השיעורים שלי בתקופה הזאת היו בדאנה וזה מאד מצא חן בעיניה.. עכשיו שחזרתי לקיים שיעורים בעלות רגילה, התחלנו סיבוב שני של שיחות בנושא עלויות השיעורים שלה בזום...

הבוקר היתה פעם שניה שעלתה לי המחשבה: שחררי אותה. תגידי לה שתמצא מורה אחרת ליוגה. יש כ״כ הרבה מורים נהדרים. בטח יש גם כאלה שנותנים שיעורים בחינם או משהו...

כבר כמה ימים שאני מנסה להתחבר לנשמה שלי בעניין הזה ואיכשהו אני לא מצליחה לקבל תשובה.

הבוקר, אחרי שהיא כתבה לי בעניין, היה לי קצת זמן וניסיתי שוב להתחבר. לא הצלחתי והפעם הבנתי מה קורה: היא מעצבנת אותי. לא בא לי שתבוא כבר מרוב שהיא משגעת אותי. וכשאני במצב הזה, אני לא מספיק נקיה מבפנים כדי לקבל תשובה עניינית מהנשמה שלי על איזה מחיר לתת לה.

אז בדקתי עם עצמי מה קורה לי מולה. למה אני ננגעת ככה? והבנתי שאני מרגישה שמנסים לנצל אותי. מיד עלתה לי סטואציה מהילדות: חברה מהכיתה ביקשה ממני משהו. אני כבר לא זוכרת מה. משהו קטן מהקלמר. היא ממש רצתה את זה ונתתי לה. כשבאתי הביתה ואמא שלי בשלב מסוים גילתה שחסר, היא שאלה על זה וסיפרתי. מיד היא אמרה שהחברה הזאת מנסה לנצל אותי וזה לא בסדר שנתתי לה.

הזמנתי את הנשמה של החברה לשיחה. שאלתי אותה מה קרה שם. היא אמרה שלא היה להם מספיק כסף בבית והדברים שלי נראו לה ממש אטרקטיביים. היא לא יכלה לעצור את עצמה מלהתחנן שאתן לה.

יכולתי להרגיש אותה, את הצורך שלה, את החוסר שלה, את המקום ממנו נבעה הבקשה. פתאום הרגשתי שעשיתי משהו טוב. שנתתי מהלב למישהי שהיה לה פחות ולכן לא באמת נוצלתי.

ואז חזרתי למתרגלת שלי והבנתי שאם היא כ״כ מתעקשת על הקלה בתשלום יש שתי אפשרויות: או שבאמת חסר לה כסף, או שיש עליה לחץ רגשי מאד גדול מהמצב הכלכלי, בין אם הוא יותר או פחות טוב, זה לא משנה. משנה ההרגשה שלה. בכל מקרה, היא בחוסר.

והרגשתי שאם אני נותנת איזשהי הקלה בתשלום מכל הלב, ממקום אמיתי שרוצה באמת שכמה שיותר אנשים יוכלו לתרגל יוגה, אז זה לא ניצול ואני לא מנוצלת. אני בנתינה אמיתית מהלב וזה עושה לי טוב.

בהודעה אחת אחרונה סגרתי איתה את תנאי התשלום כך ששתינו יצאנו מרוצות ויכולתי להמשיך את היום ממקום שקט עם עצמי.

בהוקרת תודה על האפשרות לצאת מהאווידיה ומהאשמה החוצה (היא לא בסדר.. היא משגעת אותי..) ולראות את הפצעים שלי. בהוקרת תודה על האפשרות לפרום, למוסס, לשחרר, לסלוח ולרפא. ובהוקרת תודה גדולה על השקט שמילא אותי אח״כ